דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
חיים חדשים - התערוכה (26.1.06)

 

בוריס לקר



מימי-קדם מנסה המין האנושי, ובראש ובראשונה אנשי אמנות, להעיף מבט על הצד השני של "מסך הברזל" המפריד בין החיים הקצרים עלי האדמות לבין אלה הנקראים בפינו "חיי נצח" - המושג שאינו נתפס בתודעת האדם החי בזמן ואינו חווה את האינסוף. בעצם, העובדה שלאחר שלבי הגוויעה והמעבר, בא השלב של החיים החדשים, VITA NUOVA , אינה מעוררת ספקות. השאלה עומדת רק לגבינו: באיזו מידה אנחנו עצמנו מכירים אותם ולוקחים בהם חלק כסובייקטים בעלי יכולת תפיסה, סיגול ועמידה על עצמותיו? במילים אחרות: האם החיים נמשכים איתנו או בלעדינו, והאם עולם הנצח נשאר עבורנו מוחשי?

הכותרת השאולה מדנטה אליגיירי  לצורכי תערוכתם של ארבעת האמנים, אשר למעלה מעשור וחצי חיים את חייהם החדשים על הקרקע החדשה ועובדים לא רק בטכניקות שונות, אלא גם בתחומי-יצירה שונים, לעתים מצטלבים, לעתים מתפרדים - VITA NUOVA המזכירה את סיסמת האבירים, מאפשרת להתייחס לעניין החיים שלאחר המוות מזויות ראיה שונות. אם נושא המוות מושך כעת תשומת לב עצומה בעולם האמנות ובאנתרופולוגית התרבות, הרי בתחום הpost-mortem התערוכה הנוכחית מסמנת נקודת מוצא חדשה כלשהי. והתחום הוא, למעשה, בלתי חרב, מהמבט הכללי ביותר: חיי המיתוסים לאחר הפלתם, ובפרט, חיי האמנות לאחר רציחתה על-ידי התיאורטיקנים, עד לפניה ישירה ליחסי שני העולמות ולמושג של בית קברות - רצועת הגבול שבינם. בתקופה שבה המוזיאון, כגוף רשמי מאובן, שמתיימר לשמש גם גוף מחוקק, הפך סופית לבית קברות של האמנות, דווקא בית קברות מהווה אחת הצורות החיות הנדירות של מוזיאון האמנות. בנוסף לכך, בית המנוחות מביא דוגמה להשלמת מה עם העולם הזה, אם כי מדובר כאן במעבר מתמשך, פחות או יותר, בהתאם לתנאיי הקבורה, ולא בפתרון סופי, וכמובן, אשליית השוויון נשארת בגדר אשליה גם שם, בדומה לכל אוטופיה חברתית. זאת ועוד: בתי מנוחות חיים את חייהם העצמיים והמורכבים.

בחיפושיה אחרי הנשי הנצחי מצלמת גלי-דנה זינגר  דמויות נשים בבתי קברות באירופה. עבודות אלו נמצאות בצומת של ארבעה ז'אנרים קלאסיים: דיוקן, נוף, טבע דומם ורפרודוקציית יצירות אמנות. לעתים קרובות זוית ראיה בלתי-שגרתית של האמנית גורמת לנו לשכוח את קור החומר של המודלים, בחייהן הקפואים והשקטים הן מתגלות כחדורות רוח ומלאות הבעה לא פחות מבני אנוש שנתפסו במפתיע בתנועתם. תהליכים אורגניים, כבודם מלא עולם, יחד עם משקעי האוויר וגורמי הרס אחרים פולשים להווי של נשים, ילדות ומלאכיות אלו, משנים אותן, לפעמים בצורה דרמתית, ואט-אט מכניסים אותן לעולם שונה מאד מעולמם הסטרילי של גלמים אדישים הכלואים בין כתלי מוזיאונים.  גלי-דנה מספרת:

Olsansky hrbitov - בפראג הוקסמתי מהאחידות ההרמונית של ההתפוררות שמתחת לאדמה וזו שמעליה - הדקדנס האמיתי של הטבע. עונות השנה, אופי האור, מצבי מזג האויר באים יד ביד עם רוח המקום: הרכות הצ'כית העדינה ומכודרת באולשני, הריקבון הקודר של ממלכת ההיסטוריה ב- Pere Lachais , הארוטיזם המקברי והבורגנות המעופשת של Montmartre ו-Montparnasse , אותות המבטא האסיאתי בכפור היבש שלKerepesi temeto   בבודפשט, רחמי השלג הצח בדונסקויה והתוגה האילמת הסובייטית בואגנ'קובו במוסקבה, האור החמים והמחיה שלSan Michele  בוונציה, קלות הדעת של Batignoles , התיאטרליות הנאו-קלסית של Cimitero Monumentale במילאנו. לכל מקום כזה, כמו לכל עיר בעלת אופי, מערכת יחודית של עקרונות ושבלונות אמנותיות, יחס מיוחד לו אל חיי היום-יום, אל המוות ואל הזיכרון".

תצוגתה של לאה זרמבו   בנויה מאובייקטים תלת-מימדיים, חלקם מוביילים, שעליהם מופיע ציור ריאליסטי מסורתי בצבעי אקריליק. היא מבוססת על הסיפור "המתקין ארונות קבורה" מאת אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, שנכתב בשנת 1830, בכפר בולדינו, בזמן מגפת דבר.  אין מדובר כאן באיורים לסיפור, כמובן, אלא במין פירושים חזותיים.   לאה זרמבו אומרת: "ההומניזם המפתיע שביצירת מופת רב-גונית זו של הספרות הרוסית הקלסית הוא מהסוג המיוחד: האדם הוא מידת הכול לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא. פושקין הצליח להשיג את הבלתי-אפשרי - להשוות במידה את האדם, את ההווי, את הנצח ואת האינסוף".

בוריס לקר מציג סידרה של 7 ציורים גדולים של קברים ומקומות עזובים בצבעי אקריליק על בד. בעבודתו עם גוונים דקים ביותר ועם נעימות עדינות של אור האמן משיג אפקטים של זוהר מעומעם, שמרמז על משמעות נסתרת. "עם הזדקנות הגוף הכלה", אומר בוריס, "אתה יותר ויותר חושב על הסוף הבלתי-נמנע של קיומך עלי האדמות, הסוף שהתבל בגודלה לאין שיעור בודאי לא תבחין בו (המילה העברית "אינסוף" מתגלית כאן כמדויקת ביותר. ואילו אתה זעיר כגרגר-אבק - חלקיק בלתי-נראה של גילויי טבע כבירים: של פסגת ההר, של המדבר או של הים, הבלתי-תלויים והמצודדים כל כך. האמנות יכולה להשיב בהם רוח, ואז מתחילים חיים אחרים, חיים חדשים - VITA NUOVA ".

תצוגתו של נקודא זינגר מורכבת מציור פנוראמי דמיוני של בית העלמין זאילצובסקויה בעיר הולדתו נובוסיבירסק, בו נחים על משכבם חוריו, זיכרונות ילדותו וגיבורי ספרו, ומעשרים דיוקנאות עצמי קטנים המיוחסים לגדולי הציור מכל התקופות והזרמים, מואן אייק, הולביין ואל גריקו עד פיקסו, פילונוב וסוטין. חיבור מוזר זה נובע מהעמדה הברורה של האמן: "כמה שאני חי יותר, כך אני יותר ויותר עומד על העובדה שחיי כאמן אינם תהליך שקודם למוות, נהפוך הוא: הרי הם החיים שלאחר המוות - לאחר מותם של עידנים שלמים, אותם חוויתי ואיתם מתתי. גדולי החכמים (ז''ל) כבר הכריזו על מות האלוהים, על מות ההיסטוריה, על מות האמנות, ובעיקר הציור, לכן יהיה רק טבעי והגיוני להמשיך את השרשרת ולהודיע על מות המוות עצמו, כמו בבית האחרון של "חד גדיא". אם כך, אין עולמנו אלא העולם הבא, חיינו - חיי נצח והוי שלנו - הוי גן עדן, ולזמן אין סמכות. כלומר, אם אני בתור אמן מתתי יחד עם כל עמיתי מתקופות העבר, אז יש לי הכבוד והעונג להימצא בחברתם, כך שגם אני יכול לזכות לתשומת ליבם ולהיראות בעיניהם"...

נקודא זינגר

 


לאה זרמבו

       


נקודא זינגר

       

                   

                   

               


גלי-דנה זינגר

                   

                   

               

       

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN