דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
שבר - התערוכה (7.11.02)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


צילה ליס


צילה ליס


צילה ליס


צילה ליס

 

 

 

 


יובל דנאלי

 


יובל דניאלי

 


יובל דניאלי

 

 

 

 

 


עמי ואלך

 


עמי ואלך

שוויון הוא אידיאל שאליו שואפים בני האדם כבר מימי בראשית. הקיבוץ הוא ניסיון להגשמתו. לכאורה אין ניסיון יפה ונעלה מזה. במשך שלושה דורות נדמה היה שהקיבוץ צבר מספיק חוסן וכוח ודבר לא יבולע לו.
ביטוי מוחשי להגשמת חיי השוויון כמעט ולא נמצא באמנות הפלסטית. רק אמנים ספורים התמודדו עם הנושא וגם הם הפכו אותו על פי רוב לאידיליה.
ייתכן שהסיבה לכך היא שקשה לתאר את המורכבות שבהגשמת האידיאל הקיבוצי ושקל יותר לשרטט חיי חקלאות פורחים, ואולי המשמעת הקיבוצית לא אפשרה אפילו הרהור של ביקורת שמא ייחשב כבגידה באידיאל
רק לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות על הדעת ערעור על קיומו של הקיבוץ. והנה בצוק העתים, גם אידיאל זה, יחד עם אידיאלים רבים אחרים, ילידי המאה ה-20, הולך ומתפורר.
בתערוכה זו נתקבצו שלושה בני קיבוץ, דור שני למייסדים, באמצע חייהם, אמנים שכל אחד מהם מבטא בדרכו שלו את התנפצות האידיאל.


יובל דניאלי רוקם את סיפורו ב"הדרך אל המנוחה" מסביב למגדל ולשביל המוביל לבית הקברות של קיבוצו "המעפיל". דניאלי חוקר, מתעד ואוסף חומר קיבוצי, הוא בקי בצופן ובשפה האמנותית הקיבוצית שמצאה את ביטויה בעיקר בכרזות, בברכות לראש השנה ובאיורי ספרים.

מתוך עבודת המחקר שלו הגיע לתובנה עמוקה לגבי משמעותו של מגדל המים של הקיבוץ, במיוחד זה שהוקם במסגרת יישובי "חומה ומגדל". הוא אסף פרטים מדויקים על מבנה המגדל וממדיו. תוך כדי כך התעוררו בו זיכרונות מן המגדל ה"פרטי" שלו.

בתערוכה בונה דניאלי מגדל בעזרת פועלים זרים ובני מיעוטים. המהווה רפליקה מדויקת של המגדל שהוקם בשנות ה-30, אם כי בניגוד למגדל ההוא, זה שוכב על הקרקע, מגדל שקרס. המגדל הקורס יוצג בגלריה באצטדיון טדי עטוף בתכריכי הקירות הלבנים של הגלריה. בניה זו מתועדת ומוקרנת, וכך הופך הצופה לשותף למעשה הבנייה והקריסה גם יחד. כאילו העבירו בפניו את ההיסטוריה בהילוך מהיר.

האם יש צורך להכביר במילים ולתת פירושים למגדל שראשיתו בשנת 36 ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשבפני הישוב היהודי בארץ צפון בעיקר העתיד, הסבול באידיאלים הומניסטים משלהי המאה ה-19? הוא שהיה עד לחילופי העיתים: משומרי השדות החמושים, למרתיעי חיפושי הנשק הבריטים, לאהבות ראשונות וגם האכזבות הראשונות, לילדים הראשונים ולזיכרונותיהם. הוא עצום ורם, מתרומם מעל לכל. הוא מגדל שצפה ממרחקים על הזוועה המתרחשת מעבר לים. תהלוכה ארוכה חלפה על פניו ולעיתים גם מתחתיו.

הוא ה- Empire State Building של כל ילד קיבוצי. מפחיד ומאיים בגובהו. אך גם משאת נפש לטיפוס ולהעפילה לראשו. מגדל זה שמע ויכוחים פוליטיים ודיונים אישיים נוקבים, היה עד לאכזבות מרות ולשמחות אין קץ. הוא שנשא את דגלי הקוממיות, את דגל האומה והדגל האדום - דגל המעמד. הוא הי גם המגדלור המאיר בלילה את חשכת השדות החרושים. היום סיים המגדל את תפקידו, אין בו צורך עוד, והוא מושלך כזקנה בלה וממורטת, שאפילו במנוחתו האחרונה אינו זוכה ליד מלטפת מאלה שהוא שירתם בנאמנות כה רבה. הוא מובל לדרכו האחרונה בשביל הברושים מפורק מכל הדרו.

בימוי וצילומי הוידאו: יובל יאירי
צילומי הסטילס: דליה יאירי
דני וסראלאוף


המיצב של צילה ליס "מסע בזמן שבור" מופנם ומכונס בתוך עצמו. עשוי כולו ביד בטוחה, מדויקת ובמיוחד מרוסנת. הכאב זועק, בלחש. סגנונו של המיצב, תווי ההיכר שלו ותוכנו הם אוניברסליים ומקומיים בעת ובעונה אחת ולכן, ללא צל של ספק, המיצב חובט ומכה בנקודה רכה ושבירה בכל צופה וצופה. המיצב בנוי פרקים פרקים. כל פרק וסיפורו. כשחוליותיו השונות, צורניות ותוכניות, חוברות יחד. החיבור נעשה מעצם העמדתם באותו משטח, ותורמים לו גם השימוש הנזירי בצבעים, הדמויות האנושיות הלבנות, הזהות זו לזו, משוללות תווי פנים, וזקורות האף שנוצרו מאותה תבנית והוכנסו לתא אפור זהה.

למרות שהמיצב כולו נעשה בידיה של האמנית, הרי שדיוקו המוחלט נותן פעמים תחושה שהיצירה לא נעשתה בידי אדם. תחושה זו רק מגבירה את החידתיות והסקרנות. מצד אחד היא מרחיקה את הצופה, ומאידך הניקיון והסדר המופתים מגבירים את הרצון לפענח את סודה. אין ספק שזו יצירה אניגמאטית, שבה הנסתר מרובה על הגלוי.

באחד מפרקי המיצב יושבות ארבע דמויות לבנות חנוטות בתא, מסביב לשולחן מרובע שעליו זכוכית שקופה המכסה על מסכות לבנות זהות חסרות תווי פנים. האם השולחן הזה לקוח מחדר האוכל, סמל ה"ביחד" הקיבוצי שעל גביו נפלו כל ההחלטות המכריעות, שעליו בישלו את כולם וכולם התבשלו עליו? ואולי יש כאן ביטוי לניכור, לבדידות של ה"ביחד"? או שמא זהו טקס העלאת נשמות?

פרק אחר הוא עגלת החפצים. החפצים שבעגלה הם נכסי צאן הברזל של כל חבר קיבוץ, המאפשרים לו לשרוד, בהם מובא האוכל כשהוא רתוק למיטתו, או כשקצה נפשו והוא זקוק לשיח עם עצמו. בה בעת בעגלה גם חפציה האישיים של צילה. פה שמה היא את מבטחה בצופה, ומזמינה אותו ללמוד על עלי יצירתה.
פרק אחר הינו הדגלים השחורים שצלבים בהירים מודפסים עליהם - האם הם רומזים על מסעות צלב? מסעות טעוני אידיאולוגיה גורפת?

פרק נוסף במיצב מביא בפנינו דלתות חסומות כדלתו של קפקא בסיפורו הקצרצר "לפני החוק", שבו שומר הסף העומד לפני הדלת חוסם את דרכו של הכפרי בפני החוק. חוליה נוספת ביצירתה של צילה היא מדרגות המובילות ל...? (נשגב? נעלה?)

עוד סמלים רבים בעולמה הפנימי של האמנית על פירושיהם, מוצאים את ביטויים במיצב המספר על מסעה האישי ובה בעת גם על מסעם של רבים אחרים. נדמה שעל הצופה עצמו לצאת למסע פרטי ואינטימי, מוכן ונכון לכל הקשר, לכל הסבר ולכל תרגום ואזי ייצא גם הוא נשכר.


יצירתו על עמי ואלך בנויה רבדים רבדים. במבט ראשון קשה יהיה למתבונן להבחין בכל גווניה.

אנו צופים בה מבעד למסך, לדוק ושקוף כוילון עשיר טקסטורות. ברצוננו להסיטו כדי להבחין ברובד הרחוק ביותר מעינינו. באם נוסיף ונתבונן נגלה שרובד רחוק זה מורכב מצילומים שנעשו בחצר הקיבוץ, שמכילים מאפיינים קיבוציים, כמו: מגדל מים, רפת וכניסה לחדר פרטי של חבר הקיבוץ.

בקדמת הבמה מתווספת צללית שמשרטטת בפני הצופה את מהלך דרכו האפשרית לראיית היצירה. באוויר מתעופפות שורה של פרות, שאחת מהן תלויה על חבל, בצילום אחר צללית של חתול היושב על סף הבית, וצילום זה יכול היה להתקבל גם כז'אנר מרגיע ושליו בו שוררות ביתיות חמימות ונוחות. אך אין זה כך.
הצבעים המונו כרומיים מופיעים כבצילומים עתיקים מראשית המאה ה-20.
עצים רבי עלים מגבירים את התחושה של משב רוח, של תנועה. גם ה"וילון" המתעופף תורם לתחושת התזוזה המתמדת.
צילומיו של עמי ואלך מעבירים לצופה תחושה של בית מלא פיוט ורומנטיות, אוורירי אבל מאיים. נע ונד ברוח, כששום דבר אינו צמוד לקרקע, אינו יציב ואינו נטוע במקומו.

דווקא כשעננה שחורה מכבידה ומערערת על עצם קיומו של הקיבוץ, נוצר פרץ של יצירות העוסקות במהות, וגם בסוף הדרך, כאילו עתה, כשאין כבר מה להפסיד, כשמותר לפתוח ולגלות את הקלפים, הופך הבית הקיבוצי ליקר ולחשוב ולכן יש לנסות לשמרו, להצפין היטב את הזיכרונות האישיים והקולקטיבים גם יחד.

טלילה גרינברג
אוצרת התערוכה


צילה ליס

נולדה ב- 1945 בקיבוץ עין שמר.
סיימה את בית הספר הגבוה לציור בניהולו של מר גושלסקי.

תערוכות נבחרות

תערוכות יחיד
1975 - גלריה דוגית ת"א
1978 - גלריה הקיבוץ ת"א
1982 - גלריה הקיבוץ ת"א
1982 - צוותא ת"א
1984 - גלריה דבל ירושלים
1992 - גלריה חייט ת"א
1993 - גלריה גבעת חביבה
1994 - בניני האומה ירושלים
1996 - גלריה נען
1999 - "המרחב" בית השיטה
1999 - מיצב רקוויאם - מסע בניני האומה ירושלים
2001 - גלריה טובה אוסמן ת"א
2002 - מרכז אמנויות גבעת חביבה מסע בזמן שבור

תערוכות קבוצתיות
1971 - אמנים ישראלים בלונדון
1973 - הדפס ביתן הלנה רובינשטיין ת"א
1976 - בית האמנים ת"א
1976 - צוותא ת"א
1980 - גלריה הקיבוץ ת"א
1985 - גלריה דבל ירושלים
1986 - מוזיאון לאמנות ספונטאנית בריסל
1987 - מוזיאון לאמנות ספונטאנית בריסל
1998 - גלריה הקיבוץ ת"א
1999 - גלריה גבעת חביבה
2000 - גלריה נען
2002 - כריות הפלא - גלריה יבנה

מלגות
1968 - קרן שרת לאמנים צעירים
1972 - דבורה דוידסון
2000 - קרן חבצלת


יובל דניאלי

בן וחבר קיבוץ המעפיל
נולד: 1943
נשוי + 4

בוגר המכון לציור ופיסול ע"ש אבני (סיום לימודים 1969).
מלגת השתלמות בארה"ב (1973).
השתתף בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל.
חבר קבוצת "המשותף קיבוץ" שפעלה בשנים 1978-1990.
מזכיר המעפיל בשלוש קדנציות.
פעיל במחלקת החברה של הקבה"א (1984-1988).
מייסד גלריית המרכז לאמנויות בגבעת חביבה ואוצר הגלריה במשך 7 שנים.
רכז חטיבת האמנים בארכיון השוה"צ - השוכן במכון המחקר יד יערי - בגבעת חביבה.
אוצר גלריית "מורשת" במרכז תנועות הנוער ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה.

פרסומים:

הספר "מוזה בשחור לבן" (תיעוד 10 השנים הראשונות של ארגון הציירים בקבה"א),ערך את בהוצאת "יד יערי" גבעת חביבה.

יוזם את הפרוייקט: "אמנות בשרות רעיון" - כרזות השוה"צ בשנים 1937-1967 ומשתתף בכתיבתספר בשם זה. בהוצאת "יד יערי" (ג"ח) ו"מורשת בן גוריון" בשדה בוקר.

כתב את הערך "האמנות הקיבוצית" בלקסיקון הקיבוץ.

כתב והפיק קטלוגים הקשורים בעבודתו.

פרסם מאמרים ורשימות בתחום האמנות הקיבוצית.

מעורכי האלבום "בשנה הבאה" שנות טובות מושקביץ (2001) (עורך ראשי מוקי צור).

השתתפות בהפקת ספר על "הגדות פסח קיבוציות" עומד לצאת לאור בפסח 2003 בהוצאת יד בן צבי.

יצר במשותף עם עלי אלון את הספר "רקוויאם לברוש" (שירים ואיורים) בהוצאת ספריית פועלים,1987.


עמי ואלך

חבר קיבוץ משמר העמק.
למד צילום במסגרת "המועצה האזורית מגידו", המשיך במועצה אזורית יזרעאל
ואחר כך במגמה לצילום "בצלאל" בירושלים.

תערוכות:

1989 - מוזיאון ולפריד ישראל לאמנות הזורע
1989 - גלריה לאמנות "הקיבוץ" תל-אביב
1990 - תערוכת "גבול השלום" גבעת חביבה
1990 - מכון "המנה" - אוסלו נורבגיה
1990 - מתנ"ס מעלות, מעלות
1990/91 - "שטיינפלץ" דורטמונט - גרמניה
1991 - הגלריה במחניים מחניים
1991 - גלריה לאמנות "הקיבוץ" תל-אביב
1991 - מכללת הנגב ע"ש "ספיר" שער-הנגב
1992 - צחה קריית טבעון גלריית מרכז הה
1993 - מרכז לאומנויות ע"ש ברר מעלות
1993 - משכן לאמנות עין חרוד
1994 - מרכז אמנויות גבעת חביבה
1994 - ארט פוקוס גבעת חביבה
1995 - גלריה לאמנות "הקיבוץ" תל-אביב
1995 - מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות הזורע
1997 - "בית האמנים" ירושלים
1998 - מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן אשדות-יעקב מאוחד
2000 - דרישת שלום גלויה בגלויה גבעת חביבה
2000 - מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות הזורע
2001 - גלריה לאמנות "הקיבוץ" תל-אביב

1991 - רכישת עבודות ע"י מוזיאון תל-אביב

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN