דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
צלקת - התערוכה (30.1.03)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תמונות מתוך הסרט "צלקת"

אריאן ליטמן-כהן, חנאן אבו חוסיין, חן שיש. שלוש אמניות הקשורות בידידות שצמחה לאט במשך שנים, בפגישות אינספור, בשיחות שהקיפו הכול: חיים האמנות החוויות. גם החוויות הקשות, כאלה שמשאירות צלקת.

שלוש נשים. עצם נשיותן אומרת את שלה. כיוצרות הן מתעניינות זו בעבודה של זו, מדברות, מחליפות דעות, וכך, תוך כדי תהליך, נוצרת מציאות "אחרת" ולה משמעות סמויה.

אין ימרה לעבוד וליצור "ביחד", כקבוצה, כל אחת והעבודה שלה, ההשראה שלה, תחומי העניין שלה. בכל זאת, תערוכה משותפת, כשכל אחת מביאה את יצירתה, ומציבה אותה ליד עבודותיהן של חברותיה.

עלא פרנסיס מצלם עליהן סרט, שהוא אלמנט נפרד העומד בזכות עצמו. יגידו: בלי גבר אי אפשר. ייתכן שמבטו הגברי ירד לעומקה של הידידות הנשית? אבל הוא רק מתעד אותן - את המפגשים, את הביחד - על מנת לשמר באספקלריה החברתית את חוויתן המשותפת.

חוויה זו נשמרת ברמה האישית. המוצא הלאומי והאתני לא ממש מעניין אותן. הן מתייחסות ו-לזו כידידות, לא כנציגות של העדה או לאום או עמדה פוליטית.

בכלל, אין להן אמירה פוליטית. הן ידידות זה הכל.

ואולי דווקא זו האמירה האישית הכי פוליטית.

וידאו קליפ: "צלקת" הקמת התערוכה
3:38 דק'

חדוה שמש
אוצרת הגלריה החדשה


חנאן אבו חוסיין

בוקר בוקר
נשים תופרות מיטות עבור גופן ההרוס,
כהן מזילות כדם את שרידי התאווה מעפעפיהן
וכמו גרעין עדשים פגום
טוחנות רצונותיהן

בבוקר
נשים מאופרות בחיוך צהוב
בספירת הכוסות/השמלות/והייסורים
של אובדן השדיים הזקופים
נשים במנהגיהן העתיקים
תולשות שערותיהן, מחכות לבוא הבוקר
יורקות את עורן הישן לתוך ספלי קפה
מפלבלות בעיניהן בעשן הנסחף

עיידה נסראלה


אריאן ליטמן-כהן

סיפור ה- " Border land "

14.1.01
מפות כבישי ירושלים, המסומנים בחוטים אדומים וחבויים בתוך העבודה "מפות סמויות", הובילו אותי למסע נפשי וגיאוגרפי אל ה-" Border land ", מסע שהונע ע"י החרדה שאני חשה כאשר הכול סביבי מתכווץ.

9.12.01
הרציתי על עבודתי ב"משכנות שאננים". נוכח חומות העיר העתיקה, ביום קר ושטוף שמש, החוורה לי שוב הדיאלקטיקה של ה- Holy land . בהפסקת הצהרים שמעתי על הפיגוע בחיפה. ככל שחיי היומיום נהפכים מתוחים, כך האומנות הופכת הן למותרות והן לבועה חיונית.

17.3.02
"בועתי" התפוצצה בשבת שעברה בעשר בערב, בפיצוץ בקפה "מומנט". כל בוקר אני עוברת ומדליקה נר ליד החורבות של מה שהיה עבורי. לזמן מה, סטודיו זמני. ביום חמישי הלכתי לצלם את המקום. ידי ורגליי רעדו.

4.6.02
היום צילמתי עם שמעון את המסילה השוממה בכניסה לבית צפאפה, את צריח המסגד אני רואה מבעד לחלונות הסטודיו. הייתי חייבת לסייר את המקום הממשי של "מפה מס. 1 תלפיות -בית צפאפה". נוכחותי מפרה את התחום המופשט של קווי הכביש שציירתי במפה. לא נכנסתי לבית צפאפה.

18.5.02
אתמול תליתי את "מפה מס. 1" בתערוכה משותפת של אומנים ישראלים ופלסטינים באום אל פחם. זמנית, האמנות בראה מציאות שונה. הבוקר הוקמו עמדות ביקורת של המשטרה לא הרחק מהסטודיו שלי. שמעתי שמחבל עלה על אוטובוס בבית צפאפה, ילדים רבים מתו. לאחר מכן פגשתי את חן בתל אביב. גם קבעתי פגישה עם חנאן. אני מקווה שנוכל לעבוד ביחד על פרויקט משותף.

22.7.02
לפני יומיים הצבא ירה טיל אל עבר ביתו של מחבל חמאס ידוע, והרג הרבה נשים וילדים. כמה ילדים ימותו עוד, ישראלים ופלסטינים?

27.10.02
עם אותיות TV מודבקות למכוניתי, נסעתי עם אדי לצלם את איזור ה- Border Land בשולי ירושלים. בדרך לקלנדיה חייל ביקש לראות תעודות רשמיות, לא נתנו לנו לעבור. פיגועים מתרחשים בקצב קבוע ואני חווה סיוטים. בחיי היומיום אני מדחיקה את חרדתי, אבל אצלי התת- הכרה והאומנות, דוחקים פתרון כזה.

6.11.02
בקפיטריה באוניברסיטה, כשאני מוקפת בסטודנטים דוברי עברית וערבית, אני חולמת על דרכים אחרות. קודם נפגשנו חנאן ואני עם עלאא. הוא הסכים לצלם סרט, מה שנראה לנו הצורה הנאותה לעבודה משותפת. עלאא סיים את "בצלאל" לפני כמה שנים, הוא עשה סרט קצר על קוו התפר בעת שהתגורר בבית חנינה.

27.11.02
חזרתי, הפעם עם עלאא, לצלם את המסילה, צעדנו לאורך הפסים ומתחת לגשר לתוך בית צפאפה, הוא הראה לי את הבית שחלק עם אחיו לפני שלמד בבצלאל. כולנו נפגשים פעם בשבוע, הסרט מתקדם ואט-אט, תערוכה זו הפכה עבורי לדרך לברוא מציאות אלטרנטיבית.


חן שיש


עלא פרנסיס

עבודתי עם חנאן, חן ואריאן העמידה בפניי שאלות רבות בנוגע לנשים בנות זמננו במזרח התיכון. מאז פגישתי הראשונה עמן, מצאתי עצמי בתפקיד המשקיף והאחר, כאשר אני מתבונן בשלוש אמניות ובגישתן אל האמנות. מהו תפקידן כאמניות, ומה הם גבולות התפקיד הזה? כיצד מסוגלות הן למתוח קו בין היותן נשים/אמניות/אמהות, או לחלופין, לחבר בין כל אלה? ומהו המרווח הפתוח בפני הנשים בארץ הקרועה בכוחות גבריים ובגבולות?

סירטון: "מגרות"

27:00 דק'

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN