דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
אמנים און-ליין - המוזיאון ההזוי (3.5.06)

 

 

מקס אפשטיין | אנה אפשטיין | מאשה דוחובניה | אנדרי לב | זויה לוזינסקיה | אינה פולנסקי | דימיטרי פת | בוריס שפיצמן


תערוכה במשכנות שאננים, גלריה דוויק:

המוזיאון ההזוי

פתיחה: 6.4.2006 נעילה: 27.5.2006

המשורר היהודי-רוסי, זוכה פרס נובל, יוסף ברודצקי, אמר שהיופי והאמת המלווה אותו אינם כפופים לדוקטרינה פילוסופית, פוליטית ואפילו מוסרית. ההיפך הוא הנכון. האתיקה היא הנולדת מתוך האסתטיקה. שמונה אמנים צעירים החיים ויוצרים בירושלים, כולם בוגרי בצלאל ממחלקות האמנות השונות מציגים ב"מוזיאון ההזוי" את ההתייחסות האסתטיות שלהם למקום בו הם חיים - ירושלים - ולמקום הפנימי של הנפש והמחשבה המיוסרות, החולמות, המחפשות זהות. הבחירות האמנותיות שלהם נוצרות ועולות מתוך דיאלוג מתמיד עם תולדות האמנות המערבית. הם אינם פועלים כקבוצה רשמית אך כבר הציגו יחד מספר פעמים תחת השם "הסצנה הירושלמית החדשה" (New Jerusalem Scene ) ויש להם מאפיינים סגנוניים אסתטיים משותפים, בולטים, המציבים אותם מחוץ לזרם האמנות המרכזי העכשווי כאלטרנטיבה חיה ורוחשת. מאפיינים אלו כוללים, בין השאר, מיומנות ושליטה ווירטואוזית באמצעי הביטוי שלהם המשולבות בגישה דקדנטית-פוסט מודרנית, שיוצרת סוג של חזיונות או דימויים תיאטרליים ובדיוניים לצד התבוננות מתמדת ומתחדשת במקטעי מציאות תיעודיים.

                   

                   


התערוכה מבקשת לקרוא תיגר על היכולת שלנו לשמר ולתעד את המציאות כמו גם להכיר ולהתבונן נכוחה באופייה ובטיבה של התרבות העכשווית. המוזיאון, במובנו הקלאסי הוא מוסד המשמר הישגים ופרשנויות אמנותיים ומכיל בתוכו את המחקר, את הארכיון, את הוודאות להלכי רוח ותרבות מסוימים. באותה הנשימה הוא גם מצג חמקמק, רוח רפאים של דמותה ופניה של החברה.

                   

מקס אפשטיין הוא צלם ופסל. הוא מתמחה בצילומי-חטף באמצעותם הוא יוצר מילון תצלומים תיעודיים של העיר המתקיימים בהם אלמנטים הזויים, שיוצרים אנטיתזה למציאות שסביבם, כדוגמת אותה הציפור הנתפסת במעופה בשמים מעל חומת המבנים המנוכרים של שכונת פסגת זאב, הסוס בגיא בן-הינום או דיוקן נערה. את האלמנטים הללו הוא מתרגם לרישום ובסופו של דבר מקצין ומפתח אותם לפיסול סימבולי סטי-סוריאליסטי של גוזל צורח באימה, אוכף דמיוני או ראש מדוזה חסר מנוחה.


אנה אפשטיין, צורפת-פסלת, מחברת בין תכשיטים כאובייקטים של יופי ודמיון המיועדים לקשט לבין התכשיט כאביזר אשר עשוי להיות פונקציונאלי בהתנהלות היום-יומית: תכשיט הנענד על היד ומעוצב כמכשיר לכתיבת הודעות וסקיצות; שרשרת תיאטרלית ומסרקות שיער המעוצבים כסצנות מיתולוגיות וזכוכית מגדלת הנעוצה בקצהו של  אובייקט דמוי נוצת טוס, שמורכב ממאות חוליות זעירות. התוצאה היא יצירות פיסוליות המהוות עולמות עצמאיים בזעיר אנפין.


מאשה דוחובניה, צלמת, יוצרת דיוקנאות המשלבים צילומים מבוימים של תלבושות ורקעים תיאטרליים והיסטוריים אותם היא תופרת בעצמה. בתוכן היא מציבה אנשים חיים, של כאן ועכשיו.  הפער שנוצר מחדד את האמירה הקיומית ומרמז על האחוד המתמשך בין האמנות לחיים. גם בצילומי השחור-לבן של ירושלים היא בוחרת לתעד מקומות מוכרים בעיר הנתפסים על-ידה ברגעים מסוימים כשהם נראים מפוברקים ומנותקים מהנופח המוכר שלהם.


אנדרי לב לוקח דימויים אקראיים, בעיקר מרשת האינטרנט, ומעבד אותם כציורים מסורתיים, והופך אותן למין איקונות חדשות, כשהוא משלב בהם  מוטיבים אישיים כמו תמונת אימו. הוא מבקש לבטל את הקומפוזיציה היוצרת מימטיות ולהתמקד במבנה האסתטי המתבונן בעצמו. באמצעות השילוב של ציור מערבי פוסט מודרני עם מאפייני הציור הנוצרי המזרחי, הוא מבטל את הציפיות להרמוניה ולהצדקה פסיכולוגית-נרטיבית, אך בו בזמן יוצר שפה סוריאליסטית עצמאית.

זויה לוזינסקיה, פסלת היוצרת בזכוכית חללים ודימויים פסיאודו-ריאליסטיים הנראים מצד אחד חיים ונגישים ומן הצד השני מרוחקים כשרידים ארכיאולוגים של תרבויות שגוועו. השליטה שלה בחומר מאפשרת לה ליצור מבנים מזכוכית הנראים בלתי-אפשריים ומתוך כך, בעלי שאר כוח ועוצמה יתרה. דימוי הסירה עם המשוטים נולד מתוך עיסוק מושגי וקונקרטי בנחלים שזרמו בסביבות ירושלים בעבר הרחוק, ובקישור המופרך בין מים וים לבין העיר. הזכוכית הכחולה של עשרות החלקים מהן בנויה הסירה והמשוטים דמויי הכנפיים מגלמים את הפער בין חלום למציאות הטמון בעצם אופייה של העיר.


אינה פולנסקי היא פסלת הבונה דרך יציקות קרמיקה עדינות ומורכבות מערך דימויים בדיוני עשיר ואופראי בטיבו, המאוכלס בסוסים מכונפים, בנעלי בלט קלאסיות, בחרבות מסיפורי אלף לילה ולילה וביצורים דמיוניים השואפים לשלמות שבמטמורפוזה. דימויים אלה הנראים חד-פעמיים בקומפוזיציה ובביצוע שלהם, מנותקים מן המציאות ביודעין ומייצגים בכך עמדה ביקורתית ואירונית על העדר היופי והפנטסיה בחיי היום-יום.


דימיטרי פת, פסל היוצר במגוון של חומרים, מציב אובייקטים אמביוולנטיים, דושאניים באופיים, כדוגמת משתנת הקטיפה המציצה מאחורי פרגוד קטיפתי. אלו קוראים תיגר על יכולתו של הצופה לראות נכוחה ולהבחין באופן עצמאי בין נסתר לגלוי, בין חזות אסתטית ותרבותית מהוגנת לבין מיניות ויצרים חבויים, פרוורטיים, שהחברה ומוסדותיה, ובכלל זה מוזיאונים, מסתירים ומדכאים לעיתים, לפחות על-פני השטח. קריאת התגר מופנית גם ליכולת הצופים להתבונן בעצמם.


בוריס שפיצמן פסל המתמקד בפיסול בזכוכית יוצר קונסטרוקציות מורכבות בלתי צפויות הנראות  כמותחות את גבול יכולת הזכוכית עד הקצה. דימויי החיות, השלדים, האובייקטים המיניים, החרבות, העץ העומד במערומיו המאכלסים את עבודותיו עוסקים בביטויי אכזריות, חורבן ודעיכה המגיבים על הגרוטסקיות שבמציאות על-ידי מתן תשובה אסתטית מקבילה המחדדת את ההתמודדות עם הכוחות האפלים.

אוצרת: אירנה גורדון


                   

                   

                   

               

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN