דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
חללים אבודים - התערוכה (13.5.06)

המודל

תהליך עבודה

 

 

מיצב
"חללים אבודים"
דלית שרון ואלדד שאלתיאל

 

 

1. אצטדיונים
בחוץ יש אצטדיון. בתוך האצטדיון בנו דלית שרון ואלדד שאלתיאל אצטדיון אחר. או מיבנה שדומה לאצטדיון. והם מציעים לנו להתעכב על הדמיון. הם מציעים לנו להשוות בין האצטדיון הגדול שבחוץ לבין האצטדיון הקטן שבפנים.
אצטדיון הוא מיבנה שמתאים מאוד להשוואה בין תקופה לתקופה, בין צורת חיים לצורת חיים. במקרה הייתי בכינוס בנאפולי בזמן שעבדתי על המאמר הזה. נסעתי לפומפיי. עלה בדעתי שאלף תשע מאות עשרים ושבע שנים ,כמעט אלפיים שנים, עברו מאז שנקברה העיר הזאת, והאצטדיון הוא המבנה היחיד בעיר שכמו נבנה אתמול. מאז שינינו לחלוטין את כל המבנים שאנחנו בונים: את הבתים שבהם אנחנו גרים, את הרחובות, את הכיכרות, את השווקים, את בתי התפילה,את בתי-המרחץ, את התיאטראות. אבל את האצטדיון כמעט ולא שינינו: אותו מיבנה אליפטי, אותו עיגול פנימי שבו משחקים השחקנים, אותם עיגולים שהולכים ומתרחבים, וגם הולכים ומתגבהים - שורות על גבי שורות של מושבי הקהל. אותם שמיים פתוחים למעלה. אותם ממדי-ענק : של שטח - כדי להכיל בני אדם בהמונים, ושל עוצמה - כדי שהמבנה לא יקרוס תחת כובד ההמונים. אותו תא כבוד לנכבדים (הקיסר או הטלביזיה).
אם אצטדיונים שבנו דורות רחוקים זה מזה, ותרבויות שונות מאוד זו מזו, הם דומים כל כך - הם גם מספקים בסיס טוב לשאלה מה בכל זאת שונה בהם ? מה מבדיל אצטדיון שבנו ישראלים בסוף המאה העשרים מאצטדיון שבנו רומים בתחילת המאה הראשונה? ואולי לא האצטדיון השתנה מאוד - האנשים הם שהשתנו מאוד. מבנים הם לא רק אבן והנדסה של חוזק-חומרים - משוקע בהם גם מה שהביאו אליהם האנשים שהשתמשו בהם. אנשים שהביאו גלדיאטורים לאצטדיונים שלהם הטביעו במבנה האליפטי הגדול משהו שונה מאוד מן האנשים שמביאים אליו כדורגלנים, או כוכבי רוק. את הארכיטקטורה העתיקה, והכמעט-קבועה, של האצטדיון, אנחנו מרגישים אחרת, תופסים אחרת, מדמיינים אחרת, אם מקיימים בו  מלחמות שוורים, או תחרויות של אתלטיקה קלה. בוודאי ובוודאי שאנחנו מרגישים אחרת אצטדיון אחרי שמלחמה, או אסון, או התרוממות רוח, עברו על הקהל שבא אליו. מה שקורה על כר הדשא מקרין על הדשא. ומה שמביאים איתם הצופים אל הטריבונה מקרין על הטריבונה.
אנשים תמיד הביאו אל אצטדיונים את הגוף המוכשר מאוד של הספורטאי שמתאמץ, וניראה למרחוק. הם הביאו גם את הזכות של הקהל לצעוק, ולקחת חלק נרגש בתהילה ובהפסד. לכאן  הם הביאו גם את האנרגיה שמפיקים זה מזה הרבה אנשים, שרוצים להיעשות קהל ורוצים להיטמע זה בזה. אצטדיונים הם המקומות המובהקים של האדם המשחק. הוא משאיר את הרצינות התהומית שלו בבית. הוא בא אל ההמון כדי להירגע מן האינטימיות הלוחצת של הבית והמשפחה והעבודה. הוא ניכנס לשעה-שעתיים אל עולם שבו שולטים חוקי משחק, שיש בהם גם הרבה הגינות וגם הרבה  שעשוע. במשחק הניצחון הוא סמלי, לא רצחני (גם ניצחונות הדמים של הגלדיאטורים היו רק סמלים איומים למלחמות האיומות לאין-שיעור שהתחוללו בשדות הקרב) . במשחק ההזדהות עם צד אחד, והשנאה לצד האחר, לא מובילות למלחמה. במשחק מקללים את השופט בקללה שגם היא השתנתה מעט מאוד מדור לדור, אבל לא יורים בו. יש איזו קלות בסמליות שממלאת את חלל האוויר. אבל סמלים מושכים אליהם סמלים נוספים. סמלים שמחוץ לאצטדיון. סמלים שאנחנו מביאים אל המשחקים שלנו מן הרצינות שלנו. סמלים של אלימות שאנחנו מכניסים אל תוך סמלי המשחק.
את האצטדיון, שניבנה לפני אלפי שנים, אנחנו עושים לאצטדיון שלנו, לאצטדיון טדי. ואנחנו מחדירים אל תוך הכדורגל ואל תוך הטריבונות את הכעסים הישראליים שלנו, ואת המלחמות  שלנו, ואת התקוות שלנו כישראלים. זה מה שיש במיצב של דלית שרון ואלדד שאלתיאל: מה שאצטדיון טדי קלט מן הסביבה הישראלית שלו, ומה שאצטדיון טדי מטביע בדגם הקטן שבתוך קרביו. האמנים מציעים לנו להיכנס אל תוך האצטדיון הגדול ולראות אותו מחדש, באמצעות האצטדיון הקטן.

 

2. לחץ
שרון ושאלתיאל בחרו במשותף לעבוד בעופרת וזכוכית. עופרת - חומר כבד, חומר שמתכופף תחת לחץ, חומר רעיל. זכוכית - חומר שביר, חומר שקוף, חומר שלא מתכופף תחת לחץ. ארכיטקטים תמיד בנו עמודים מחומרים חזקים וקירות מחומרים פחות חזקים. בוודאי כך כאשר מדובר באצטדיונים שאמורים לשאת אלפי אנשים. פה הדברים הפוכים: העמודים שמחזיקים את דגם המיצב הם מזכוכית. ואילו השורות המעוגלות שנתמכות בעמודים הן מעופרת. הזכוכית מחזיקה את העופרת. אבל עד מתי?
אנחנו באים אל המשחקים כדי להשתחרר מן הלחצים שלנו. ואילו כאן אומרים לנו האמנים שגם אל האצטדיונים שלנו, אפילו אל האצטדיונים שלנו, אנחנו מביאים לחץ. העופרת נוכחת כל כך בחיינו, במלחמות שלנו, שאנחנו לא משאירים אותה מאחורינו כאשר אנחנו באים אל משחקי-הכדור שלנו. הזכוכיות נשברות בפיצוצים הרבה כל כך, וקרוב כל כך אל האצטדיון, שגם בשעות הפנאי שלנו יש איום באוויר. כמה מן העיגולים הסימטריים של העופרת נמעכים כאן וקורסים, בלי תמיכה של עמודים. וכל עמודי הזכוכית כאן מאוימים מן הלחץ של העופרת הכבדה.

 

3. ריבוי
את המיצב הזה יצרו במשותף שני אמנים. הציפייה שיצירה אמנותית תהיה ביטוי של אישיות אחת לא מתגשמת כאן. שרון ושאלתיאל מציעים לנו לחשוב מחדש על הציפייה העתיקה הזאת. האם היא הכרחית? האם היא נחוצה? האם היא נכונה בתוך אצטדיון טדי ב-2006?
אלדד שאלתיאל הוא דור שני לאמני זכוכית. אביו היה יוצר של ויטראז'ים. לא רבים מן האמנים הישראלים בחרו לעבוד בזכוכית. אולי כיוון שהזכוכית האמנותית קשורה בתודעתנו עם חלונות כנסיה. אולי כיוון שיהודים לא היו אמנים של זכוכית בעברם - בעת העתיקה עשו את זה פניקים; בעת החדשה - פלסטינים חברונים. הבן ניסה להתרחק מאביו ופיסל בחומרים אחרים, אבל אחרי שנים הוא חזר אל הזכוכית. ויטראז'ים הוא לא עושה. אחת העבודות המרשימות שלו הייתה בונקר מזכוכית. הוא לקח מן הזכוכית את המימד הדקורטיבי שלה - כחלון שמקשט  קיר - ונתן לזכוכית את המימד המאיים שלנו - הבונקר שמתוכו אנחנו נלחמים. בונקר מזכוכית הוא מקום מקלט מן החומר השביר ביותר והחותך ביותר. הוא אבסורד. הוא סיוט. שאלתיאל מציע לנו לחשוב על האבסורד הזה, ולא להיות בטוחים שהבונקרים שלנו מבטיחים לנו רק הגנה וביטחון.
אבל בונקר מזכוכית הוא לא רק זוועה שעשויה מחומר פוצע. הוא גם עשוי מחומר שיכול להיות שקוף (אצל שאלתיאל הוא לפעמים שקוף, לפעמים כמעט-שקוף ולפעמים אטום). אפשר, לפעמים, להביט דרכו. אפשר להעביר דרכו אור. הבונקר שבנה שאלתיאל הוא בונקר שאפשר, לפחות מזוויות מסוימות, להביט אל תוכו. לא תמיד הוא אפל. יש גם סיכוי לראות ולהבין את הבונקר הקשה הזה, שהוא שלנו, ורע אם יישאר באפלה בשבילנו. אם יש לנו בונקרים, מוטב שניראה אותם. ומוטב שניראה גם מבעדם את העולם שבחוץ. אולי פעם נצא אליו מן הבונקרים.
משהו מן הבונקר מביא שאלתיאל גם אל העבודה הזאת. הדגם שניבנה כאן לרגע דומה לאצטדיון ולרגע דומה לבונקר. הזכוכיות הן לרגע עמודים של מיבנה קשיח, מתכתי, מבוצר, מסוגר. אבל רגע לאחר מכן אנחנו נזכרים שבכל זאת מדובר במקום של משחק, גם של יופי. יש יופי באור שחודר מבעד לזכוכית אל פנים המיצב. יש גם עדינות בחומר השחור שמשתקף בזכוכית החלבית. יש אצילות בשחור-לבן שלא ניזקק לצבעים נוספים. יש בו גם גוונים משלו: השחור של העופרת נעשה לפעמים אפור, או לפחות מקבל הזדמנות להיראות אפור. "כל החשבון עוד לא ניגמר", כתב פעם יוסף חיים ברנר כאשר היה בו זיק, לפחות זיק אחד, של אופטימיות. משהו שבמשהו מן התקווה והיופי שבויטראז' מגיע - דרך הבן שמתמודד עם אביו - אל מגרש טדי הלחוץ מאוד, הישראלי מאוד. משהו מן האור חודר אל הקדרות.
שרון הגיעה אל המיצב הזה ממקום אחר. בעבודות קודמות שלה היא ציירה והציבה בניינים. לרוב אלו בניינים ישרי-קווים, גיאומטריים, שיש בהם פשטות וחומרה. היא עסקה במיוחד בבתי ספר ישראלים, שהיה בהם חלום של התחלה חדשה והייתה בהם גם נוקשות של בניינים  דמויי מבצר. אין צורך ללכת רחוק כדי להגיע אל מקורות העבודות של שרון: אלה בנייני הבאוהאוז ישרי הקווים ופשוטי הצורה שהיו גאוות הארכיטקטורה של היהודים החדשים בארץ ישראל. עד עצם היום הזה ישראלים רבים מוצאים את תמצית הישראליות שלהם, את כבודם העצמי, באותו ויתור שויתרו בוני הבאוהאוז בתל-אביב של שנות השלושים והארבעים על הידור, על קישוט, על סלסול, על בניה-לעשירים.
שרון הלכה אל התשתית הארכיטקטונית הזאת שלנו ושאלה מה קרה לה ששים-שבעים שנה אחרי שהוקמה. היא לא שכחה שבניהם של בוני הבאוהאוז, דור הארכיטקטים שבא אחריהם, הקדישו שנים למה שניקרא "ברוטאליזם". הם התמסרו לבטון האפור, הם חשפו את שלד הבניין וביטלו את ההבחנה בין חזית לבין שלד. הם חשבו שהם עקרוניים יותר מקודמיהם, אבל הם היו גם פסימיים יותר. הם האמינו פחות ביופי פשוט. הם רצו לחשוף את היפה ואת המכוער ביחד. לא במקרה הם פעלו בשנים שבהן אוטופיות התחלפו באכזבות, ואמונות גילו את המימד הקנאי שלהן.
שרון הלכה אל המבנים הפשוטים והסימטריים שבנינו פה ושאלה בציורים שלה מה עבר עליהם. בעבודות שלה מופיעה החומרה הנזירית של הקווים הישרים. בלי חסד, בלי רכות, בלי גמישות. לפעמים הקירות הישרים הם אצלה קירות אכזריים. הם מסתירים את האור. הם אוטופיה שהסתיידה ונשאר ממנה רק איזה קושי ישראלי מאוד ליצור יופי, או, לפחות, להשאיר מקום ליופי.
אבל תמיד יש בעבודות של שרון גם איזה חריץ בחומה, שקרן אור של תיקווה חודרת דרכו. בחלק מן העבודות היא אפילו מוציאה מן המבנים הסימטריים איזה יופי גיאומטרי ומופשט, איזו קלות, איזה כבוד להגיוני ולדמוקרטי.
מן המקומות האלה מגיעים שאלתיאל ושרון אל האצטדיון-בתוך -אצטדיון. ואולי זה המקום להוסיף עוד מימד אחד בעבודתם. שניהם אמנים שלא האגו שלהם עומד במרכז יצירתם. יש מסורת טובה כזאת באמנות הישראלית. תמר גטר כתבה פעם "אמנות מעולם לא העסיקה אותי כמתודה חווייתית, כסיפור אישי, או כביטוי של אישיות. היא כן מעסיקה אותי בכושר שלה 'לחשוב' ולתאר את התהליכים התרבותיים שבתוכם היא נוצרת"( מחשבות על ציורים, 1976-1989, קו, 10, 1990). אולי זאת אמירה מוקצנת  גם לגבי הציורים של תמר גטר עצמה. משהו חוויתי, ואישי, בהחלט מחלחל אליהם. אבל כשם שהבניינים פשוטי הקווים היו גאוותה של התרבות הישראלית, היה בה גם מימד, או כיוון, שניזהר מן האגו החזק מדי, השתלטני, השופך את עצמו על עולם ומלואו. דלית שרון ואלדד שאלתיאל מצטרפים אל הכיוון הזה. הם מציעים לנו לחשוב קודם כל על הסביבה שלנו, על האצטדיונים שלנו, ורק אחר כך למצוא בעבודות שלהם גם את האישיות שלהם.
לכן הם גם עבדו יחד. הדיאלוג בין שנו אמנים עושה את היצירה ולא רק האנרגיה האישית של אמן אחד. גם כדי לומר לנו משהו על פלורליזם בסביבה הישראלית. זה מיצב בירושלים, בשנה שהיא לא שנת שלום ולא שנת מלחמה, באצטדיון שגם נהנים בו וגם שונאים בו, קרוב אל אנשים דתיים מאוד וקרוב אל אוניברסיטה חילונית, בין יהודים מן המערב לבין יהודים מן המזרח, בעיר שיהודים וערבים עוד לא הפסיקו לריב עליה. דלית שרון ואלדד שאלתיאל בנו מיצב ששום דבר בו לא עשוי מחומר אחד, או נובע מרעיון אחד, או מתייחס אל תרבות אחת.
אין שותפות קלה בין הזכוכית לבין העופרת. אין מסורת אחת שמחברת את הויטראז' עם הבאוהאוז. אין חיבור זורם בין בונקר לבין כדורגל. הצופים והשחקנים שבאים אל טדי, וגם האמנים והצופים שבאים אל הגלריה הקטנה שבתוך האצטדיון - מביאים איתם תרבויות שונות מאוד זו מזו. אבל הן לא מתקיימות בנפרד. הן השתנו בתוך לחצים משותפים. הן הורעלו בתוך מלחמות משותפות. הן יזדככו אם יחדרו אליהן קרני אור משותפות. העופרת עלולה לשבור את הזכוכית. אבל יש לה עדיין סיכוי להתקיים ליד הזכוכית. וגם ליצור ביחד עם הזכוכית משהו חדש. לא בלי מתח. לא בלי חרדה. אבל גם לא בלי סיכוי. האצטדיון הקטן והמתפתל של שרון ושאלתיאל לא רוצה לקחת מן האצטדיון הגדול שמעליו את השמחה המשחררת. לפחות את הסיכוי לשמחה משחררת. הוא רק אומר שהדרך אליה קשה.

מאמר מאת: פרופ' נסים קלדרון

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN