דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
סימני זיהוי - התערוכה (8.10.05)

 

 

 

דבי קמפל | אבא ריצ'מן | רקפת וינר-עומר


מי מסוגל להישאר אדיש לסימני זיהוי? אנשים מדגישים את זהותם באמצעות האמנות, האופנה, הסמלים והצבעים - או שהם מתאמצים לשנות או אף להסוות את זהותם. סימני זהות עשויים לעורר אצל הזולת תגובות מנוגדות. ב"גלריה החדשה" (אצטדיון "טדי", ירושלים) עבודותיהם של האמנים דבי קמפל, אבא ריצ'מן ורקפת וינר-עומר מפענחות את הרב-צדדיות של הזהות כפי שהיא משתקפת ב"סימני זיהוי".

סימני היכר
מאז ומתמיד, האנושות עוסקת בסימני היכר - לאומיים, דתיים, מסחריים או אישיים. במשך העתים, בחרנו בדרך של הצגת זהותנו החזותית באמצעות האמנות, האופנה, סמלים וצבעים; או לחלופין, ניסינו לשנות או אף להסוות את השתייכותנו. התרגלנו לדפוסים המעוררים אצל הזולת תגובה רגשית מיידית אשר עשויה בו-זמנית ליצור תגובות זהות אך מנוגדות בתכלית.

עבודותיה של דבי קמפל חושפות סימני זיהוי וזהות המתחרים אלה-באלה, כפי שהם משתקפים במשאיות, בלוחיות זיהוי, בסמליהם של היצרנים, במדים או בקישוטים האישיים מאוד שבהם מעטרים הבעלים את רכביהם. היא ממיינת חיילים אך-ורק עפ"י מדיהם, לעולם לא לפי סימן אישי כלשהו. החייל חייב לערוך בדיקות זיהוי עפ"י תיעוד, רמז חזותי או מטרות אישיות. קמפל מפזרת דו-משמעות במידה המאפשרת לצופה להסיק מסקנות סותרות.

הדימויים של אבא ריצ'מן מקפלים בזמן אמת את מלוא המרחב של סימני זיהוי יריבים כפי שאלה נחווים ברחוב. מיומנותו בהכרת האלגנטי שבמקריות המוצלחת, אשר מאפשר תגובות רגשיות פרדוקסאליות.

רקפת וינר-עומר בוחנת את תפוח האדמה על פי מראה-פניו. היא מפזרת על הרצפה את הבולבוס כפי שהוא, עגלגל וחום, ללא שינוי, מתאמצת לעורר הכרה. כאובייקט-חסר-צורה, תפוח האדמה נספג לתוך תרבותנו, כשהוא מאמץ השתייכות. תפוח האדמה, האנטי-תזה של המקומי, מומצא  מחדש במולדתו המאמצת.

קמפל, ריצ'מן ו-וינר-עומר מציגים את עבודותיהם כחומר לא-סובייקטיבי, וכך מאפשרים לצופה לחוקרן ולהגדיר את זהותן.

אניטרה להמן
אוצרת התערוכה


דבי קמפל

                   

                   

                   

               

   


אבא ריצ'מן

                   

                   

                   

               


רקפת וינר-עומר

                   

   

תפוח האדמה מובא אל הגלריה בכבודו ובעצמו להיות מונח על הרצפה, תוך תחושת דחיפות. עגלגל וחום.   בוידיאו  האמנית מספרת בדיחה כשהוא  בפיה. כשהוא בפה, האים תפוח האדמה הוא יותר זול או יותר עגלגל? קמחי  מלוכלך או  בעל צורה  וצבע  חמודים? לטובת איזה עניין דחוף הוא מנסה לעורר בנו עניין, דחייה, חיבה חמלה או הרהורים על  יופי?

פרח תפוח האדמה:
האתוס של הישראליות מקבל מופעים ויזואליים שונים באמנות, ציורי פרחים למשל.
ציורי הרקפות של גרשוני והגרניום של רפי לביא בהיסטוריה של הציור הישראלי הם צמחים ששייכים לאתוס הישראלי, לאהבה ותשוקה, אם כי אמביוולנטית, למקום הזה, ולנופיו שהובנו כיפים "בעינינו". התשוקה ליופיין של הרקפות כליופיו של ההר ויופייה של ירושלים והגרניום, הביתי, התל אביבי שרפי לביא מגדיר אותו "הלב", הם חלק מזיקה מקומית - לאומית.
הציירים האלה משמיעים את קולו של האמן, מבטאים את עולמו הפרטי, תוך מבט ביקורתי דיאלקטי עם האתוס  של הישראליות ועם מנגנוני ההבניה וההיתוך שלו. אבל האמת שככה בונים מנגנון של לאומיות. מנגנון בניית החוויה של לכידות לאומית בתרבות הוא מנגנון שמשתמש בסיפור הזהות האינדיווידואלית, האמביוולנטית והביקורתית כחלק ממנגנון העמקת האתוס הלאומי ע"י הזדהות עם האמביוולנטיות ופתירתה בהשלמה. באמנות ישראלית מרבה להופיע גם אוכל, במידה לא מבוטלת כחלק מתרבות ישראלית שאוכל בה הוא נושא חשוב.

אוכל מופיע במיצבים באמנות ישראלית עכשווית באופן ישיר: דבר המאכל עצמו. לחמים מכורסמים ממוספרים וגרעינים שחורים במיצב "חפרפרת" של הילה לולו לין במוזיאון תל אביב. אבטיחים במיצב הפתרון האינסופי  של סיגלית לנדאו בבית הלנה רובינשטיין. מיצבים שזיכרון השואה חי בהם. אצל לולו לין  מוצג מנגנון המישטור של בניית התודעה, בצידו ההתמקמות המסובכת אך המוצלחת של תשוקות אחרות, נוצות אדומות, ביצים בגדי עור. האש של תשוקת הרוק'נרול מתאחדת עם החוויה הישראלית הקולקטיבית של כתובת אש, כמו בתנועת הנוער. אצל סיגלית לנדאו נבנה מיתוס אלטרנטיבי אפשרי, כמעט פוסט כנעני ובוודאי נשי שנקודת המוצא התיאורטית שלו היא זיכרון השואה. בעזרת האוכל המופיע במיצבים יש אצל שתיהן קבלה והבניה של  המיתוסים של הישראליות על כור ההיתוך שהם מחייבים ועל המיתוס על יופייה של הארץ הזו, המכוערת למדי.

ותפוח אדמה? מי אוכל תפוח אדמה? אוכלי תפוחי האדמה של המאה ה-19 הוחלפו באוכלי הקטשופ, כעניים שנעשו לסמל התרבות הפופולארית, כמניפולציה חברתית. לאלה, כמו לאחרים תפוח האדמה בפה כתחליף והיפוך לסבון הבא לשטוף את פיהם ההמוני , לדאוג  שיהיו נקיים, כעונש לשטיפת פיהם של ילדים שקרנים. תפוח האדמה ממשיך את עיסוקה של האמנית בזהות ומיניות בפרוור, בהיותו גם הכינוי לגבר רופס היושב בכורסתו כתפוח אדמה כשחייו התרבותיים חברתיים ורגשיים הם מול הטלוויזיה וערוצי הפורנו במחשב.
במובן הזה תפוח האדמה  והקטשופ, בהופעתם הישירה בגלריה מאפשרים את השמעת קולו של תפוח האדמה שנטוע בזיכרון הקולקטיבי כאנטיתזה ל"מלח הארץ". כמשהו שבא "משם". תפוח האדמה בא מ"שם" ומזמן התחמם בחום ובצפיפות ובמיקרוגל. תפוח האדמה מבקש כאן לקשט את הגלריה ביופיו המורפולוגי (הוא קישט ביופיו את טירות האצילים באירופה במאה השש עשרה) אך בו בזמן תפוח האדמה מבקש להשמיע את  קולה של אשכנזייה מהפרוור הישראלי, כמו שהאמנית טוענת להיות.

רקפת וינר-עומר

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN