דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
נקודת רתיחה - התערוכה, יהושע נוישטיין (4.12.03)

 

 

על מעמדו של הפק-פק:

מה יש בו ב פק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון-הבועות - מה, בעצם, שמו?! שמקומם אותי כמצע אומנותי? מהיכן הרתיעה שלי לחומר הזה מהרגע בו חדל לארוז יצירות אמנות והפך לחלק מיצירה עצמה?

זה כבר למעלה מעשור שנוישטיין מצייר מפות על יריעות פק-פק. קדמו המפות על מצעי נייר או פח . בביאנאלה בוונציה (1995) אף שלשל נוישטיין מבעד לחלונות-התקרה שקיות פק-פק ענקיות ובתוכן שברי זכוכית. היו גם לוחות הזכוכית שקדמו לפק-פק. אף נראה, שבתולדותיו של נוישטיין לוחות הזכוכית הן שפינו מקומן ליריעות הבועתיות השקופות והרכות. בה בעת, דומה שעיסוקו של נוישטיין בעשור האחרון באבני-קריסטל (על נברשות ומבלעדיהן) מקיים אף הוא מתח חומרי-רעיוני עם בועות הניילון הזוהרות של הפק-פק בעצם, מדובר בחומר אריזה סינתטי, כמעט נטול ישותיות: ה"פואנטיליזם" הבועתי שלו אינו אלא יחידות אוויר כדוריות מצופות בניילון דקיק וקליל, המתבלה במהרה. לחץ קל על הניילון - ומיד הוא משמיע את הפצ-פוץ, 'פק' נפיחה המותירה אותך עם אין. דושאן "צייר" על זכוכית גדולה? נוישטיין מחמיר ממנו ומצייר על אין- חומר. נדייק: כשהוא בחר לצייר באקריליק את מפותיו מהצד האחורי של הפק-פק (במסורת ציור הזכוכית) הוא שלל מהניילון את מעמד המצע והותירו רק במעמד השקיפות המגנה או האורזת. לאמיתו של דבר , רישום-ציור נטול כל מצע, דימוי - מפה המרחף מאחורי האין-חומר. הייתכן מפגש רדיקלי יותר בין ציור לבין מושגיות (שהיא האידיאה הפטורה-כביכול ממימושה החומרי)? כדרכו, מתגרה נוישטיין במרכיבים הישותיים של ה"ציור", מפרקם ובוחנם. הפק-פק שלו מתגרה בזכוכית-הציור, שעברה מהפך אל חומר שיגור-שיווק של חברה קפיטליסטית. ד"ש מ"פופ-ארט", שטבוע בו גם ד"ש ממסורת ה"גריד" (תרשית) בזכות המרקם הרציונליסטי-אינסופי של הבועות. וכבר רמזנו: פואמטיליזם, רגע השיא של הציור הייצוגי הרטינלי . כל המטענים הכבדים הללו גלומים בחומר האנטי-הילתי ביותר שאני יכול להעלות בדעתי. לעומתו, אפילו הדיקט הקדוש של תל-אביב עדיין נושא עמו זיכרונות הילתיים של עץ, אורגניות, טבע. דלות-חומר? חלילה : אנטי-חומר בדרך אל האידיאה. לפק-פק אין זיכרון. הוא פונקצית אריזה-שיגור טהורה, שבגלגולו הנוכחי נועד לארוז-לשגר ציור/אידיאה, לארוז-לשגר ייצוגיות ברמתה האידיאית- מפה. לנוישטיין היה מאז ומעולם עניין מיוחד ב"העברות" של מטענים ציוריים-אידיאיים. וכאשר נותרנו אך עם דימוי ופק-פק, דומה שהציור עצמו- ההוא על הנייר או הבד וכו ' - חמק, נעלם, נעדר. במילים אחרות: אי-שם, בדרך שיגורה של היצירה לכאן , נעלמה היצירה ונותרו רק הדימוי ואריזתו. שיגור כושל.

לבוהק ה"נמוך" של בועות הניילון עונים, כאמור, הקריסטלים (כקבוצת-נברשת, כשרשרת או כיחידים). הקריסטלים מסמנים את ה"גבוה " - סמכותי, כוחני, מקור של "אור" (במובנו הדכאוני, ממטבחו של פוקו) ועושר. שלא כפק-פק הנמוך, שנידון להמוניות חד-ממדית של בועותיו, לקריסטלים הכוח ההילתי של הביחד ולחוד, הכלל והפרט. בטרנספורמציות הנוישטייניות מגיאוגרפיה להיסטוריה ("איך היסטוריה הפכה לגיאוגרפיה", 1990), מחלל לזמן, כאשר טופוגרפיות וטריטוריות הופכות להיררכיות של כובש-נכבש, מנצל-מנוצל וכו', גם החומרים (ואנטי-חומרים) מרמזים על היררכיות של קריסטל וורסוס פק-פק, או זהב (וכסף) לעומת אקריליק ירוק, או חום וכו'. בהתאם, הפק-פקים של נוישטיין מספרים מזה כעשור על כיבושים אירופאים ומזרח - תיכוניים, על אימפריאליזם, גלובליזם ועל פועלים מהגרים (התערוכה הנוכחית). ואגב עובדים זרים, ראוי אולי להרהר על ניידות העובדים הללו כמגולמת ב"ניידות" הפק-פק, ואפילו על "שקיפותם" (העדר נוכחותם) של עובדים זרים כמגולמת בשקית ניילון.

הנה הוא, אפוא, הפק-פק: יריעותיו הגדולות תולות גאות על הקיר, ממוסגרות ונושאות ציור. אדרבה, העמידו את הפק-פק הזה במסורת הגדולה של ציור על קיר (מארמונות ועד לבית הבורגני), על לוחות-עץ, (מריהוט- מזבח קתדרלי ועד לדיקט), על בדים וניירות וכו ' - על-מנת לדלדלו מכל שמץ של מטאפיזיקה, תיאולוגיה , אורגניות, הומאניות---בעוד למצעים הקודמים נועדו תפקידים נוספים - כתיבה על נייר, ביגוד- . בד וכו ' -הרי שלפק-פק נועד תפקיד אחד להיות בו ולחדול - לארוז. הפק-פק כולו אי-נוכחות, כולו שלילה של סמכות, כולו ביטול-עצמי. הוא מזמין להביט דרכו, אך, בה בעת, מפריע למבט ב"רעש" החזותי של בועותיו. במילים אחרות : הפק-פק אינו במקומו (שמקומו הוא בשלב האריזה בלבד. שהצגת יצירה אומרת: הסירו מעלי את ההגנה הניילונית הזמנית הזו!), אורח בלתי-קרוא, מתחזה. וראו: על כתפיו הדלות נושא המתחזה הזה לא פחות מאשר את העולם כולו. אטלס---

כן, נדמה לי שהבנתי סוף-סוף מה מקומם אותי בפק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון הבועות הזה, שאפילו שם מתקשה לדבוק בו.

גדעון עפרת




" ... אלא שהמפות של נוישטיין הן ציורים. הצופן המפעיל
את היצירה הוא צופן פואטי ולא מדעי. למפות של יהושע
נוישטיין יש "סגנון" אומנותי מסוים. לרוב ניתן לראות בהן
מעין ציור מופשט. הוא משתמש בצבעים שאינם אופייניים
למפות: אם-הפנינה, שחור, אפורים, חום..."
"...המפות אינן מבטאות קשר רגשי ושורשי למקום .
נוישטיין הוא "פוליטי" מובהק..."
"...זו באה לידי ביטוי בין בעקרון ההעתקה וההזזה שאפיין
אותה בעבר ובין בהיותה מרוכזת בבעיית הגדרת זהות
החפץ האומנותי. הגיאוגרפיה ותיחום הטריטוריות היו בנפשו
של האומן "הפליט" ויצירות רבות שלו היו קשורות לנושא
הגבול..."

יגאל צלמונה

"...מבקרים בגלריות התרגלו זה מכבר להתבונן ב"מיצבים",
ועם זאת אורבת תמיד הסכנה כי ההיכרות הקרובה ,
הפמיליאריות, תוליד לא בוז, אך אולי יומרה מסוימת מצד
הצופה; סכנה שניתן לזהותה בשניות האצורה במילה
'פמיליאריות' עצמה. סכנה זו שרירה וקיימת גם לגבי
אמנות הציור, אולם כאן היא מרוסנת במידת מה מכורח
הידיעה כי צופים מנוסים מודעים לאי-היכולת לתפוש
במילים או להכיל במחשבה בת-הבעה את חלקה החשוב
ביותר של החוויה האסתטית. אולם, אפילו במקרה של
הציור, קיימת סכנה כי אחדים מן הצופים יתפשו את
החוויה הוויזואלית ככזו שאינה דורשת אלא פקיחת עיניים "...

..." פעולה" היא מילת המפתח כאן. לא ניתן סתם כך
"לראות" יצירת אמנות; יש לבצע פעולה או מספר פעולות,
פעולות של "הבטה" על יצירת האמנות, פעולות שעבור
רובן אין לנו כלל שמות. הדבר הנכון לא רק לגבי האמנויות
הוויזואליות המסורתיות: הציור והפיסול, אלא גם, ובמידה
רבה יותר, לגבי המיצבים, היצירות על נייר פחם, הרישומים
ועבודות הפיסול של יהושע נוישטיין והוא נכון במיוחד לגבי
הסדרה "ערי אפר" שהמיצב הנוכחי הוא חלק ממנה "...

הילרי פאטנם

..." מפות משרטטות את קווי המתאר הפיזיים והמנטליים
של נוף; הן יוצרות מעין פלימפסט של קווי תפר, של גבולות
הנולדים מתוך פוליטיקה, כלכלה ותרבות; הן מתעדות
תופעות טבע ותופעות חברתיות; הן מתוות את קווי השבר
של היסטוריה פוליטית וטבעית המצביעים על כרסום
ושחיקה, ומסמנות משאבים ודמוגרפיות נלוות "...

..." השניות הגיאוגרפיות של נוישטיין הנה מהותית
להתפתחות יצירתו. הוא מציג הצעה וחוזר בו, חוקר ופוטר אפשרויות כתהליך שהנו חלק בלתי-נפרד מיצירת המיצב . האפשריות הדחויות הופכות לסאב-טקסטים של היצירה
הסופית; מעין שכבת-יסוד..."

וונדי שפיר

..." נוישטיין ממפה את האובייקטים ואת החומרים שמהם
עשויה הסמכות לכדי תמונות של טריטוריות החוק ותפקידיו.
עבודתו מבקשת לחקור מי קובע את משמעותה של יצירת
אומנות וכיצד מכוננת סמכות הן באופן מקומי והן בהקשרים
גלובליים רחבים יותר. נוישטיין בוחן כיצד המשמעות ממפה
את ההתנהלות בעולם; כיצד מכתיבים סמכות זו וחוקיה
את ההסכמים החוזיים השולטים באורחות החיים המסוימים
שלנו; וכיצד מתמפות הטריטוריות שלנו עצמנו בתודעתנו..."

..." מושג החיים החוזיים, על המסתורין הגלום בו ומגוון
הגילויים האנושיים האינסופיים האצורים בו, הוא הכוח
המניע את אומנותו של נוישטיין. יחסי הגומלין שבין מערכות
חילוניות ודתיות מופיעים לעתים קרובות בגוף יצירותיו ,
אף כי הם באים לידי ביטוי באופנים חמקמקים והרי -
חשיבות "...

דר' קריסטין סטיילס

ציורי המפות או במינוח אחר המפות המצויירות של
יהושע נוישטיין מהשנים האחרונות עשויים להזכיר לרגע
את אחד הקטעים שמופיעים במסה "מוזיאון" של חורחה
לואיס בורחס. בקטע זה מתאר בורחס את אומני הקרטוגרפיה
שציירו מפה בגודלה של האימפריה. המפה, הוא אומר ,
השתרעה והחליפה את האימפריה כולה .
הגדרתן של אותן מפות גם כטריטוריות קונקרטיות וגם
כתחביר של סימנים כלומר, כמפות מקנה לאותן עבודות
מבחינה מושגית מעמד גבולי. האקט שלו מסתמן יותר
כחבלה והפרעה לטריטוריות ולכן עשוי להיות מכונה גם
על פי לפחות ההגדרה של אנטרופולוגים דה-לוז גואטרי
כאקט של ד-טריטוריזציה.
למשל בעבודה כיצד "ההיסטוריה הפכה לגיאוגרפיה" מנסה
את המפה המונחת באופן אופקי באופן הוריזונטלי בערימה
של יחידות מרובעות עשויות מזכוכית. אותה ערימה המנסה
על העבודות אינה רק מפריעה, שוב מבצעת אקט של
רטריטוריזציה ביחס לטריטוריה המסומנת בתוך המפה ,
אלא היא גם הופכת את העבודה הקרטוגרפית, את המפה
עצמה, לאלמנט נסתר .

" בתולדות האמנות, דימויים של מפות וסימנים קרטוגראפיים
מהווים מעין מטאפורות לסימני התמצאות תרבותיים באזורים
(גיאוגרפים והכרתיים) החורגים מתחום המוכר והמובנה ".
"מפות ואלמנטים קרטוגראפיים הם מוטיבים בולטים בעבודותיו
של יהושע נוישטיין בעשור האחרון ".
"כדה-טריטוריאליזציה של הטריטוריות המובנות שסביבם .
מפותיו של נוישטיין - בעבודות דוגמת תרבות הפח (1987)
או מפה תחת זכוכית (1987) - מאזכרות ערים מהסוג שבהן
ביקר מרקו פולו הבדיוני בספרו של איטאלו קאלווינו, הערים
הסמויות מן העין (קאלווינו 1972)".

שרית שפירה

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN