דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
ארטרנד - 10.12.08

 

 

האם בתי הספר מדכאים יצירתיות?

חלק I

"לבתי ספר ומורים אשר רוצים לקדם את יכולות יצירתיות של התלמידים. הבעיה אינה בכוונה לעלות את  התקנים: אנו צריכים להעלות את התקנים, הבעיה היא קביעת תקנים. מקובעות התקנים היא אויב החידוש"... (סר קן רובינסון)

קן רובינסון

כמה טוב לגלות שבקצה האחר של הגלובוס יש עוד מי שחושב, באופן דומה לי (לנו), על תפיסות עולם עכשוויות מעשיות בהקשר ליצירתיות וחינוך.

כזה הוא גם סר קן רובינסון, אשר יתרונו הגדול הוא ניסיון רב מצטבר, יכולת שכנוע ואמירה שוטפת, שהפכו אצלו את הנושא החשוב כל-כך לסטנד-אפ- אינטלקטואלי מרתק ביותר. סר רובינסון מעביר את נושא חשיבות היצירתיות בחינוך, בחן רב, בהומור ובעמקות כאחד, לסוגי קהל שונים ולא רק ל"מביני דבר", בלשון חדה ובשפה ברורה, כך שכל אחד מאיתנו יוכל להבין. ויתרונו הגדול ביותר שיש מי שמקשיבים לו ואשר משנים את תפיסות החינוך שלהם בהתאם.

סר קן רובינסון יליד ליברפול 1950, כיום יועץ מומחה של חברת המחקר ג'יי. פול גטי בלוס אנג'לס, קיבל מאת מלכת אנגליה את תואר סר ב-2003 על פועלו ומחויבותו הרבה לנושאי יצירתיות וחינוך. כארבע שנים, החל מ-1985, האזרח הבריטי היה מנהל של פרויקט בתי ספר לאמנויות, יוזמה אדירה לשיפור הוראת אמנויות בבריטניה מולדתו, וב-1998 מונה על ידי הממשלה לנהל את הוועדה הלאומית היועצת ליצירתיות, תרבות וחינוך, הנרחבת אי-פעם שחקרה את חשיבות היצירתיות בחינוך ובכלכלה. (הלוואי עלינו!! ש.ה.)מאז קרוב ל-1 בליון דולרים הושקעו ביוזמות המבוססות על מה שנקרא "דו"ח רובינסון".

בינתיים, רובינסון הפך לנואם תדיר על יצירתיות כרעיון נרחב הרבה יותר, טוען שהיכולת לחשוב באופן יצירתי היא חיונית עבור התלמידים כאשר הם מחפשים עבודה, חשובה לחברות אשר מתמודדות מול מתחריהן, וחיונית וחשובה מאוד למדינות אשר מתחרות בכלכלה העולמית.

אנו  נערוך כאן מסע היכרות קצר ביותר עם דבריו החשובים כל-כך לנו ולעתיד ילדינו. מי שירצה להעמיק יוכל למצוא בגוגל חומרים רבים על האיש sir ken robinson , פועלו, ספריו, וסרטי וידיאו שבהם הוא מעביר את תורתו בדרכו הייחודית והמיוחדת.

את דבריו של רובינסון הנני מביא בתרגום חופשי, בהתאמה לתפיסת החינוך אצלנו בארץ  ועם גיחות אישיות שלי אל תוך הנושא.

מי מפחד משגיאות?

באחת מהרצאותיו מספר קן רובינסון, "לאחרונה שמעתי סיפור משעשע על ילדה בת שש בשיעור ציור. המורה סיפרה שהילדה הקטנה הזו כמעט ואינה משתתפת בשיעורים, אבל בשיעור הזה דווקא כן. המורה התלהבה. היא שאלה את הילדה "מה את מציירת?" והילדה ענתה, "אני מציירת תמונה של אלוהים", המורה תמהה: "אבל אף אחד אינו יודע כיצד אלוהים נראה". והילדה השיבה בפסקנות: "חכי, בעוד רגע הם יידעו!"

הדבר המשותף לכל הילדים היא היכולת שלהם לקחת סיכונים, הם אינם פוחדים לשגות. ואין כוונתי שלטעות זה אותו דבר כמו להיות יצירתי, אבל אם אינך מוכן לשגות מדי פעם, אז לעולם לא  תיצור דברים מקוריים. כשהם הופכים למבוגרים, רוב הילדים מאבדים יכולתם זו. הם הפכו למי שפוחדים לעשות שגיאות.

דרך אגב, כך גם אנו מנהלים את החברות שלנו. אנו מותחים ביקורת על שגיאות, כיום אנו מריצים שיטות חינוך לאומי שמתייחסות אל טעויות כדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות.

שגיאה גורלית

ואם מדברים על שגיאות, אחת השגיאות הגורליות של משרד החינוך שלנו במדינת ישראל, הייתה הורדת שעורי האמנות, המוסיקה, הריקוד המלאכה ודומיהם מבתי הספר. אם בשל תירוץ כלכלי (ו...הרי בשנים הראשונות של בתי הספר המצב הכלכלי היה גרוע אז הרבה יותר מאשר כיום!), אם בשל "לחץ ההורים", ואם בשל המחשבה שהתלמיד אמור להתמקד במה ש"חשוב יותר" - מתמטיקה, לשון, אנגלית ואחר-כך מדעים. ובמקום יצירתיות, דמיון ומחשבה-חופשית מקורית, הקניית ידע על-ידי שינון ולעיסת חומר נתון לקראת מבחנים, כהכנה ללימודים אקדמיים.

 התוצאה המיידית הייתה ירידה תלולה של רמת הלימודים בישראל מהמקומות הראשונים בעולם למקומות שהולכים ונעשים נמוכים יותר ויותר...

תפקידם של בתי הספר אינו בהכרח להיות מסלול הכנה לאקדמיה, אלא להצמיח סביבה לטיפוח מצוינות אישית, מחשבה ופעלתנות יצירתית אצל בני אדם.
ואם נעשתה שגיאה בזמננו בתפיסת עולמה ובהתנהלותה של מערכת החינוך הבית ספרית תחת מדיניות משרד החינוך, ואפילו היא שגיאה גורלית, עדיין ניתן לתקן אותה בעבור העתיד; אם לא בעבורנו אז בעבור ילדינו וילדי ילדינו, כדי שעתידם יהיה מעושר ומאושר הרבה-הרבה יותר מאשר הוא כיום.  

נחוץ שינוי דחוף בתפיסה החינוכית

ברוב מערכות בית הספר קיימת היררכיה בתוכנית הלימודים, כאשר באופן ברור נושאים מסוימים נחשבים למועדפים יותר מאחרים. 
בראש הסולם יושבים לבטח שיעורי הלשון, אנגלית, מתמטיקה במרכז מדעי הטבע והביולוגיה בהמשך מדעי הרוח, ובתחתית שבתחתית נמצאות האומנויות. מעטים ביותר הם אותם בתי-ספר, אם בכלל, שהאמנות נלמדת באופן שיטתי יומיומי, עם אותה חדווה ומשאבים כפי שנלמדים המקצועות ה"מועדפים".  אולי למעט בבתי-הספר לאמנויות, וגם בהם יש רק מספר מוגבל של ימים המוקדשים למקצועות האמנות.

חיוני ביותר שילדים ילמדו אמנות (והכוונה לאמנות פלסטית, מוסיקה, דרמה וריקוד)  בכל יום מהשבוע, בדיוק כפי שהם לומדים מדעים. העובדה שרבים הם האנשים אשר יחשבו כי רעיון זה הוא הזוי  ומוזר, היא אופיינית ומשמעותית מדי. כפי הנראה הם מניחים שמתמטיקה למשל, היא ב"אופן ברור" חשובה יותר מאשר ציור למשל.
אנו כולנו כבר מבינים שאמנות היא לא רק מטרה כשלעצמה אלא אמצעי מעולה לשיפור הדמיון והיכולת היצירתית של כל תלמיד ותלמיד. הדמיון היצירתי הוא מצרך רצוי מאוד ומבוקש לכל מקצוע שהוא;  במקצועות ההיי-טק למשל יעדיפו עובד יצירתי, עם חזון, מעוף ובעל דמיון מפותח; ואם נשאל: מה עדיף, מדען יצירתי או סתם מדען? התשובה הרי ברורה מאליה.

שתי סיבות עיקריות לשפל

האמנויות נמצאות  במקום נמוך בסולם העדיפויות של מערכת החינוך, משתי סיבות.

הראשונה היא כלכלית.

באופן מסורתי, האנשים, החברה ומקבלי ההחלטות במשרד החינוך ויתרו על תוכניות האמנות  מכיוון שהם לא ראו בהן מקצועות רלבנטיים להשגת עבודה. ובכן, כיום הם רלבנטיים ביותר! האמנות מקנה יכולות רבות, כישורים וערכים שהם בנפשה של אומה השואפת לפתח "כלכלה יצירתית" והרבה יותר.

הסיבה השנייה היא שכלתנית-אינטלקטואלית.

האמנות לא נבחנה כחלק מליבת המשימה האקדמית של בתי הספר. וזאת מכיוון שהיסטורית החינוך היה עסוק בתפיסת עולם אינטלקטואלית צרה שהלכה והתיישנה.

הכנה לקראת הלימודים האקדמיים ושיפור טכניקת השינון הן ללא ספק חשובות מאוד. אבל הן ממש אינן כל מהות החינוך. יכולות אקדמיות, הן אינן כל אופייה וטיבה של האינטליגנציה.

למעשה עבודה אקדמית מתייחסת לסוגים מסוימים של הסקת מסקנות היקשיות, ובעיקר לכמה תצורות לשון והיקשים מתמטיים. פיתוח יכולות אלה הוא חלק חיוני בחינוך. אבל אם האינטליגנציה הייתה  מוגבלת אך ורק ליכולת אקדמית, רוב התרבות האנושית לעולם לא הייתה מתקיימת.
לא היו מתקיימים בפועל טכנולוגיה, מסחר, מוסיקה, אמנות,  ספרות, ארכיטקטורה, אהבה, ידידות, או כל דבר אחר. אלו הם שטחים נרחבים מדי מכדי לזנוח אותם מחוץ לתפיסת השכל הישר שלנו את התבונה ואת ההישגים החינוכיים.

התוצאה היא שאנו מחנכים אנשים מחוץ ליכולתם היצירתית. פיקאסו אמר פעם שכל הילדים הם אמנים מולדים. ה"טריק" הוא "לא להישאר אמן" כאשר אנו מתבגרים. ה וחיונית ביותר לחינוך בדיוק כמו קרוא וכתוב, אנו זקוקים לה וצריכים לנהוג בה באותו יחס רציני כבוד ומעמד
אני מאמין בזה באמונה שלמה: אנו לא גדלים אל תוך היצירתיות; אנו גדלים מחוצה לה. או,  נכון יותר,  אנו מתחנכים מחוץ ליצירתיות. ולכן, יצירתיות עכשיו היא חשוב.

המשך יבוא...
שלמה הרפז


חלק II

במאמר הקודם התחלנו במסע היכרות קצר עם דבריו של סר קן רובינסון. אנו ממשיכים במסע. את דבריו של רובינסון הנני מביא לכאן בתרגום חופשי, בהתאמה לדרך החינוך בארצנו ועם גיחות אישיות - תובנות, הערות והארות משלי.

מה רע בריקוד למשל?

משהו מכה בך כאשר אתה נוסע סביב העולם. כל מערכת חנוך על פני הארץ שמה לעיל את אותם נושאים בסדר ההיררכי. לא משנה היכן שתלך. אתה חושב שאולי זה יהיה אחרת, אבל לא. בראש שלבי "הסולם החינוכי" עומדים לבטח מתמטיקה לשון ואנגלית. בשלבי הביניים - מדעי הטבע. לבסוף מדעי הרוח. ובתחתית שבתחתית נמצאות האמנויות --- כך בכל מקום על פני האדמה.
וגם בשלבים הנמוכים, הסדר ההיררכי הבית ספרי מציב, בדרך כלל, את המוסיקה ואת האמנויות הפלסטיות במעמד גבוה מעט יותר מאשר את הדרמה והריקוד.
אין שום מערכת חינוכית על פני כדור הארץ אשר מלמדת ילדים ריקוד על בסיס יומי באותה דרך שאנו מלמדים אותם מתמטיקה. למה לא? אני חושב שמתמטיקה היא מאוד חשובה, אבל כך גם ריקוד. ילדים רוקדים כל הזמן, אם מאפשרים להם זאת.
מה שקורה  הוא שכאשר ילדים גדלים, אנו מתחילים לחנך אותם באופן מתקדם מהמותניים ומעלה. אנו מתמקדים בידיהם הכותבות. ולבסוף בעיקר בראשיהם, ובמידת מה בצד אחד של ראשיהם. הצד השמאלי של המוח בעיקר
ומה עם הצד הימני? מה עם הצד היצירתי, זה ששולט בדמיון, בחזון, במעוף, בראייה המרחבית ובתפיסה והחשיבה החזותית?

ריקוד הפרופסורים

לו היית חייזר מכוכב אחר המבקר בכדור הארץ והיית שואל את עצמך מהי מגמתו של החינוך הציבורי, באם הנך בוחן את התפוקה -- מי באמת מצליח, מי באמת עומד בדרישות ההורים, החברה והטרנד, מי מקבל את כל נקודות הזכות, מיהו המנצח, היית מגלה שבכל העולם כולו זוהי תמצית מטרת הלימודים - להפיק פרופסורים של אוניברסיטה.
אני באמת מחבב פרופסורים של אוניברסיטה, אבל אל לנו להתייחס אליהם כמופת ושיא כל הישגי האנושות. הפרופסורים הם רק תצורה של חיים, אשר רק במידת מה מסקרנת אותנו, ושוב, אני אומר זאת מתוך חיבה אליהם. המאפיין העיקרי שלהם, שהם חיים בתוך ראשיהם. הם חיים שם, ובמידת מה בצד השמאלי של מוחם. ניתן לומר שכתבנית אופיינית, הם מנותקים-מגופם. הם מסתכלים על גופם רק כבסיס ומנשא לראשיהם. ועל רגליהם, ככלי תעבורה עבור ראשיהם. לדידם, גופם ורגליהם נוצרו רק כאמצעי המסייע להבאת ראשיהם לכנסים שהם לוקחים חלק בהם.
אם הנך רוצה הוכחה אמיתית של חוויות חוץ-גופניות, שא את עצמך, אגב אורחה, לוועידה של אנשי אקדמיה ישישים, וקפוץ פנימה למועדון-הלילה בשעת נשף הסיום. שם תוכל לחזות במחזה מביך: אנשים ונשים מבוגרים מתפתלים ללא שליטה בגופם, מחוץ לקצב, כשהם מצפים בכיליון עיניים שהסיוט הזה יגמר והם יוכלו לרוץ הביתה ולכתוב מאמר "מבריק" חדש.

הצלחה המרוקנת מאהבה

מערכת החינוך ביססה את עצמה על רעיון טיפוח יכולת אקדמית. ויש סיבה לכך. כל השיטה באה כדי שתוכל לענות על צרכי התיעוש. כפי שנראה כשהיית ילד בית ספר, הסיטו, נווטו והובילו אותך מחוץ לדברים שאהבת לעשות, על בסיס הקביעה ש"לעולם לא תמצא עבודה אם תעשה את הדברים הללו שאתה באמת אוהב!". אל תעשה מוסיקה; אתה לא תהיה מוסיקאי, זה לא משתלם; אם תרצה להרוויח כסף, אל תעשה אמנות; אתה לא תהיה אמן; אז: קיבלת את העצות הללו בעול כורחה. כעת: אתה מגלה שהעצות הללו בטעות יסודם.
יכולת אקדמית באה לשלוט בתפיסתנו את האינטליגנציה, מכיוון שהאוניברסיטאות מעצבות את השיטה בדמותן הן. אם אתה חושב על כך, כל מערכות של החינוך הציבורי סביב לעולם מייצרות תהליך מוגן המכין אותנו לקראת הכניסה לאוניברסיטה.

התוצאה  היא שמשאב אדיר של כישרונות-על מבוזבז לו לריק, אנשים בעלי יכולת יצירתית מעולה שחושבים שהם אינם כאלה, וזאת מכיוון שהדברים הטובים שהם אוהבים לא רק שלא מוערכים בבית-הספר, אלא להפך צולפים בהם ביקורת שליליות. ומי כמונו, יודעים היטב, כמה מבעלי הדמיון היצירתי  אשר לא זכו לשמוע ביטויים-לגלגניים כ"חולם בהקיץ", "חייזר", "הוזה המדינה", "עוסק בשיגיונות", "אדם לא מציאותי", "בונה מגדלים באוויר", "עצלן", "חסר עמוד שידרה יציב" ודומיהם...?

אינפלציה של תארים אקדמיים

איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך כך. תוך שלושים שנה, בהתאם לאונסקו, אנשים ברחבי העולם יסיימו בית ספר במספר הגדול ביותר מאז שחר ההיסטוריה. הדבר נובע מההשפעה הכוחנית ההולכת ומתגברת של הטכנולוגיה על טבעה ואופייה של מהות העבודה בימינו, וכן בשל התפוצצות אוכלוסין אדירה. לפתע פתאום, התארים אינם שווים בשום אופן למה שהיה שוויים בעבר.
בזמנו, כאשר הייתי סטודנט, אם היה לך תואר, הייתה לך גם עבודה, ואם לא הייתה לך עבודה זה בגלל שלא רצית בה (ואני, בכנות, לא רצית בה).
אבל כיום סטודנטים עם תואר בי.איי, חוזרים הביתה בכדי להמשיך עם משחקי הוידיאו שלהם, מכיוון שבמקום בו הסתפקו לצורך מתן עבודה  בתואר בי.איי  הינך נדרש כיום לתואר אם.איי. ואתה נדרש לתואר דוקטור, היכן שהסתפקו קודם ב-אם.איי. שלך. זוהי תוצאה של תהליך אינפלציה אקדמית  הולכת מתגברת, והיא מצביעה על כך שכל המבנה החינוכי נשמט לו מתחת לרגלינו ושאנו צריכים רענון קיצוני במחשבה לגבי תפיסתנו את משמעות האינטליגנציה.

בצלאל התפוסה בסבך אקדמי

דוגמא חיה לנגד עינינו היא ה"אקדמיה בצלאל". בזמנו, מבנה בצלאל שכן במלואו במרכז העיר ירושלים, וכול מגמת המוסד הייתה מקצועות האמנות והעיצוב למיניהם. עם הזמן התקנאו פרנסיה בתארים האקדמיים הנרכשים באוניברסיטה העברית בירושלים, והחלו לפעול למען האקדמיזציה של בצלאל,  הם לא הסתפקו בתואר "אמן", וכמו התייחסו לתואר זה בשאט נפש, שכן בי-איי, אם-איי, דוקטור, פרופסור הם הרי ללא ספק "חשובים יותר".
את השאיפה הזו הוביל ויישם בזמנו, ביד רמה ובזרוע נטויה דיקן האקדמיה דאז, פרופסור רן שחורי (רחמנא לצלן -  גם אמן), שעמד כחומה בצורה אל מול כל המתנגדים לרעיון האקדמיזציה, ואל מול המתנגדים להעתקת המוסד בצלאל ממרכז העיר לאי-שם המדברי אשר בקצה הצפון מזרחי של ירושלים.
פרופסור רן שחורי דאג להעביר את המבנה החדש והבעייתי-משהו של בצלאל, אל מאחוריה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים...
וממה שנראה כיום מפה, וכפי שגם נאמר בזמנו, שחורי ניזון בתקווה שהצמידות של בצלאל לאוניברסיטה תדביק אותה בתכונות האקדמיות-העילאיות של האוניברסיטה. כמו כן הוא הונע בשאיפה (שנתבדתה!), כי יתקיים שיג שיח אקדמי ער ואינטגרטיבי בין שתי האקדמיות, בין זו הגדולה, הותיקה כבדת המשקל והראש, ולבין זו הצעירה, ששועטת ובועטת.
בי-איי ירושלמי, אם-איי תל-אביבי
וכיום, ב"אקדמיה בצלאל", אין מסתפקים בתואר בי-איי באמנות, ולכן הוקם לאקדמיה סניף תל-אביבי, שבו נרכש תואר נכסף לכל אמן ואמן ישראלי באשר הוא - "אם-איי באמנות". תואר בו מנפנף בחדווה כל אמן- צעיר, עוד הרבה לפני שהוא מוכיח בפועל גם את כישוריו האמנותיים. ואם בעבר כל כובד המשקל האקדמי כוון אך ורק לטובת הבי-איי. כיום הוסט חלק מהאפיק האקדמי הזה לטובת האם-איי - ובכך בעצם אולי נחלשה תוחלת תואר הבי-איי הבצלאלי.
וכפי שאני ואחרים סוברים, הדבר גם מחליש בכל מובן, ולפחות תדמיתית, את העיר ירושלים, שכן כובד המשקל האקדמי-אמנותי כביכול נמצא בת"א, הכרך המוכתר שוב ושוב כעיר התרבות והאמנות הישראלית המרכזית. עד שתוחזר עטרת התרבות והאמנות לעיר הבירה ירושלים, כפי שהיא אכן ראויה לה.

המשך יבוא...
שלמה הר-פז


 


מ.ק. אשר. הקניית מחשבה יצירתית לכו-לם



סר קן רובינסון

 


אלברט אינשטיין: "דמיון חשוב יותר מידע"

 


ההיי-טק משווע לאנשים יצירתיים

 


פיקאסו - כל ילד הוא אמן

 


אל תטמינו ראשיכם בחול - יצירתיות עכשיו חיונית לחינוך כמו קרוא וכתוב!

 


ילדים רוקדים כל הזמן אם מאפשרים להם

 


ראשיהם מנותקים מגופם

 


מה עם הצד הימני של המוח?

 


ריקוד הפרופסורים...

 


מתמקדים בידיהם הכותבות...

 


האוניברסיטאות מעצבות אותך בדמותן הן

 


האדם היצירתי - "חייזר!"

 


התפוצצות אוכלוסין בקמפוס

 


אנו צריכים רענון קיצוני בתפיסת משמעות האינטליגנציה

 


פרופסור רן שחורי - אמן ואנרכיסט שהקים ממסד אקדמי למהדרין

 


בצלאל של אז - במרכז העיר (היום בית האמנים ובצידו הפקולטה לאדריכלות בצלאל)


לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN