דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
אודות "הגלריה החדשה" תערוכה הרצה כעת בגלריה ארכיון תערוכות אמנים און-ליין סדנאות האמנים דיותות קישורים
ארטרנד - 21.7.08

 

 

צ'ק פוסט- שנות ה 80 באמנות ישראלית

מוזיאון חיפה לאומנות

אם להימנע מהקלישאות הרגילות על שנות השמונים, מות האוונגארד ועליית הפוסטמודרניזם ביחד עם העלייה של ימין ליברלי חדש במערב (רייגן, תאצ'ר,בגין), שובה של ההבעה המתפרצת, והחזרה לציור,
מעניין לראות את תערוכת שנות השמונים דרך המשקפיים של השאלה "מה שרד?"

והנה כדרכי, מיד התשובה: שרד מה שהיה טוב. שרד מה שהכיל גרעין ארס פואטי, שרד מה שהיה אוניברסלי בטבעו, מה שישב על משבצת, או נישה שאין לנסח אותה.
ובהתאמה: לא שרד מה שהיה רודף אופנה, מה שהתעסק בפוליטי,מגדרי,או חברתי באופן מובהק,בלעדי וללא יסוד אוניברסלי וארס- פואטי.

כך, נראו יפות וכריזמטיות העבודות של עידו בר אל, ציוריה הגדולים והאניגמטיים של דגנית ברסט, הפרצופים המרוחים של גבי קלזמר,העבודות הפרועות ועזות המבע של ציבי גבע (שהן פוליטיות, אבל גם עבודות על ציור בכלל ועל זכרון בכלל, ועוול בכלל) עבודותיו הנוגעות ללב של גדעון גכטמן, ובעיקר החדר היפה ביותר בתערוכה, המרגש כמעט עד דמעות, של עבודות השואה של גרשוני: ציורים שחורים של פרחים ועקדות במסגרות אבל שחורות. ציורים שניכר, כי צוירו בדם ליבו.

והתיישנו כל העבודות הפוליטיות והמגדריות והאופנתיות. כמו אודם בוהק בערב של יום ארוך, נראים חלק מהציורים של יעקב מישורי מעט חיוורים, ציורי בוסר של תמי גטר נראים בדיעבד כרדיפה אחר איזו אופנה שלא התאימה לה כלל (היום, כשאנחנו יודעים לאילו עומקים וגבהים היא צללה והמריאה בהמשך הקריירה) והצילומים בנושא מגדר, כולם כאחד, נראו עייפים ונשכחים.

בחדר אחד קטן, נתלו באופן פלילי המאסטרים הגדולים של הציור הישראלי: לארי אברמסון ויצחק ליבנה: העוצמה והכריזמה של הבדים, אחדים די גדולים, עומעמה ע"י צפיפות וערבוב. סדרת "נבו" של לארי אברמסון שביסודה המטאפורה על ה"לראות ולא להגיע" והציורים מרובי הפרספקטיבות של ליבנה המוקדם, מפריעים ממש, זה לזה.

עוד משהו, על הזמן, את רוב החדים חלפתי מבלי לקרוא את תוויות השמות, הכרתי את האמנים וממילא את העבודות שאת רובן כבר ראיתי במקומות אחרים. טעות אחת בכל זאת טעיתי וזו עוררה אותי לחשוב: עבודה של דרורה דומיני טעיתי לשבריר שניה לעבודה של נחום טבת. אחר כך, כשעמדתי על טעותי לא יכולתי שלא לחשוב: התערוכה האחרונה של דרורה בגלריה גורדון, השנה, בה הציגה עבודות ריקוע עגולות הייתה מהיפות שנראו במקומותינו זה שנים. ואילו נחום?, הוא עדיין עושה בדיוק את אותו פיסול פורמליסטי נגרי שכמו יצא מדעתו.

עניין אחרון. אחד הציורים האהובים עליי ביותר בכל תולדות הציור הישראלי תלוי בתערוכה הזו.
זהו ציור קלאסי של מיכל נאמן הבנוי כציור בתוך ציור כשציורי המסגרת (להקת הברווזים ולהקת הארנבים\קוביות) מקיפים שיחזור של האיור המפורסם שאייר סרג' פנקייף לפרויד, את חלום הזאבים שלו. זהו ציור רב עוצמה. מדויק בכל סנטימטר שלו, החל מהטקסטורה האטומה של הצבע והטרומפלי- עץ, בציורי המסגרת, ועד לשחזור הקו הרוטט של פנקייף. זה ציור שמכיל בתוכו את הקוד הגנטי של כל מפעל חייה של מיכל נאמן: הפסיכואנליזה, החידה, חילופי מגדר, שפה, ציטוט, משמעת\אקספרסיה, האוטוביוגרפי והאוניברסלי, המסקינג טייפ, גשטאלט,פילוסופיה של השפה, וכך עד אין קץ.

זה ציור שהשפיע עליי לפני שנים כשציירתי זאבים בעצמי, חזר אלי כשלמדתי את פרויד באוניברסיטה, חזר אלי כשלמדתי על הריבוי של ז'יל דלז ואיך דלז וגואטרי מנתחים את חלום הזאבים והוא מלווה אותי כך כבר הרבה שנים. יצאתי מהחדר וסקרתי את התערוכה, אך לפני שיצאתי חזרתי ונעמדתי מולו שוב בניסיון להבין את סוד קסמו, ואז זה הכה בי: הוא בנוי כמו נפש האדם: יש לו את האפידרמיס התלוש של המסקינג טייפ ויש לו  יש לו עור  שהוא כולו שאול, "חברתי" "מצוטט", ויש לו את הבשר של החומריות האטומה והעבה של הצבע ויש לו נזילות של כאב בין העמדת הפנים הממושמעת של המשבצות והטרומפלי, ויש לו נפש, איזשהו רטט בלתי מנוסח ובלתי ניתן להסמלה או תקשור: הנפש שהיא ריבוי האלמנטים והאסוציאציות הזורמים ברשת דמוית סינפסת- מוח. ציור מושלם

יונתן הירשפלד

 

לראש העמוד דף ראשי - עברית מפת האתר יצירת קשר גלריית תמונות לגירסה האנגלית - To English Version
 
      שלח דואר ל- baboo DESIGN